מקומות קדושים צריכים להיות מרכזים לפיוס, לא לעימות

ניתוק יהודים מירושלים

אירגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות (אונסק"ו) עורר פולמוס חריף עקב החלטתו השנויה במחלוקת מתאריך 16 לאוקטובר 2016, החלטה הסותרת את מטרתה המוצהרת, ומכירה בירושלים ובאתריה הקדושים רק בשמם המוסלמי אל-קודס. כך נמחקו מן העיר הקדושה 3,000 שנות קשר של היהודים ו2,000- שנות קשר של הנוצרים. אונסק"ו, שהמוטו שלו היא "בניית שלום בתודעת אנשים ונשים", חתם על החלטה פוליטית המחריפה קונפליקט. למרות מאמצים ניכרים למנוע את הטעות ההיסטורית הזאת, המקומות הקדושים הפכו לכלים של מלחמת תעמולה.

ההחלטה המשוחדת בעליל תערער עוד יותר את אימון הציבור באו"ם ובמוסדותיו. אך כמובן, זה יהיה הנזק הפחות חשוב. מדאיגות יותר הן ההשלכות של ההחלטה על המקום הרגיש כל כך. בשנה שעברה, מיד לאחר שישראל הואשמה בהפרת הסטטוס קוו בהר הבית, פלשתינאים מסויימים פתחו בגל מתמשך של פיגועי דקירות ודריסות. הרבה חפים מפשע איבדו את חייהם או את יקיריהם.

הקשר הגשמי והרוחני של הדתות האברהמיות לירושלים אינו ניתן להכחשה. הר הבית, הנקרא בפי המוסלמים אל-חרם א-שריף (המקום הקדוש הנאצל), מקודש בעיני כל הדתות המונותיאיסטיות. שם התנבאו נביאים רבים במשך אלפי שנים, לשם התמקדו לבבות בתפילה יהודית, ושם חידש ישוע אמונה ששינתה את המין האנושי (ואף הובילה לאסלאם עצמו). ירושלים ואתריה הקדושים הם המורשת המשותפת של שלוש הדתות הללו, ושום הצהרה פוליטית לא תוכל לשנות את העובדה הזאת.

 אך לאחרונה המקומות הקדושים של ירושלים הפכו למוקד של קונפליקטים פוליטיים. חוגים מסויימים העלו טענה בלתי מציאותית שהיהודים מעולם לא השתמשו בהר הבית לפני הצהרת בלפור של שנת 1917. אך האמת היא שלאורך ההיסטוריה, מלומדים אסלאמיים תמיד אישרו שהר הבית מקודש ליהודים, ואף תיארו אותו כאתר שבו ניצב המקדש של שלמה. שמות ערביים אחרים לירושלים הם "אל קודס", או בשם המלא "בית אל-מקדס", הלקוח ישירות מן השם העברי "בית המקדש". עם הקמת מדינת ישראל, התעוררה מחלוקת על ההכרה הזאת ומשמיציה של ישראל ראו בה מוקצה מחמת מיאוס. הרטוריקה הזאת הפכה בהדרגה לשיכתוב בוטה של ההיסטוריה, כאילו ירושלים והיהודים נפגשו רק לאחרונה.

הכרה אסלאמית בקשר של היהודים להר הבית

למעשה, ההיסטוריה האסלאמית מראה לנו בבהירות רבה שהמורשת של ירושלים משותפת ליהודים ומוסלמים. במסורת האסלאמית, יצא הנביא מוחמד עליו השלום למסע לילי לאל-אקצה, "המסגד שבקצה הרחוק", ומשם עלה לשמיים. בימי חייו היו במקום רק שרידי המקדש והריסות של מקדש רומי וכנסיה שנבנו באתר הקדוש. על היהודים נאסר לחיות בירושלים תחת איום של עונש מוות. לאחר שהרומאים דיכאו מרד יהודי והרסו את המקדש היהודי בשנת 70 לספירה, בדיוק בגלל שזה היה המקום החשוב ביותר לבני ישראל, היה זה הח'ליף עומר המוסלמי שקידם בברכה את היהודים ששבו לבירתם העתיקה. הוא פינה את האשפה מהר הבית ובנה במקום אתרי פולחן, משום שזה היה מקום מרכזי עבור הנביאים. בתקופת השלטון העבאסי, היהודים המשיכו לגור באיזור עד שהצלבנים כבשו את ירושלים וטבחו ביהודים ובמוסלמים. גם בתקופת האימפריה העות'מאנית, היהודים תמיד חיו בירושלים. החוקים שהסדירו את תפילת היהודים ליד הכותל המערבי, לאחר שכניסתם להר הבית נאסרה, נקבעו על ידי סולימן המפואר במאה ה16-, ובמשך כל 400 שנות השלטון העות'מאני המשיכו היהודים להתפלל מול הכותל.

במאה העשרים, כתבה המועצה האסלאמית העליונה של ירושלים "שמקומו של הר הבית זהה למקומו של מקדש שלמה מעל לכל ספק", והתייחסה לאתר כמקום שבו הקריב הנביא דוד עליו השלום עולות של שלום. העובדה שבית המקדש היהודי נמצא בירושלים נזכרת פעמים רבות גם בתנ"ך וגם בכתבי הגוספל הנוצריים. בספרי קודש אלה מתואר המקום כזירה שבה חיו, הטיפו והתפללו הנביאים דוד, שלמה וישוע עליהם השלום.

הקשר בין היהודים, ירושלים והר הבית אינו זקוק לעוד הוכחות היסטוריות או ארכיאולוגיות. הוא חי וקיים בשמה הערבי של העיר, אל-קודס / בית אל-מקדס. אחריותנו כמוסלמים היא להגן על אתרים קדושים אלה, לא רק על המבנים, אלא גם על ההיסטוריה שלהם ומשמעותם עבור המאמינים. יתר על כן, אסור לנו להניח לפולמוס הפוליטי לתקוע טריז בין אנשים העובדים את אותו אלוהים. התקפות על ההיסטוריה היהודית תמיד בישרו התקפות על זכותם לחיות בארץ אבותיהם, ואחר כך, על זכותם לחיות בכלל. לפיכך, מסירת מידע כוזב לנוער הופך לכלי הסתה שסולל את הדרך להתקפות על נשים וילדים ישראלים.

חופש הפולחן הוא זכות השייכת לכולם

בישראל קיימים 400 מסגדים, כולם מוגנים על ידי החוק הישראלי, והרשויות בישראל מוודאות שאף מוסלמי לא יקבל יחס משפטי לא צודק בגלל אמונתו. ישראל הקצתה למוסלמים את מסגד אל-אקצה, את כיפת הסלע ואת השטח שסביבם, ואף הסמיכה את המוסלמים לנהל את האתר. עכשיו הוגבלה גישת לא-מוסלמים למקום. הם יכולים לבקר רק בימים מסויימים ורק למשך שלוש שעות. לעתים, מבקרים יהודים ונוצרים מוטרדים ומותקפים. לא-מוסלמים אפילו אינם מורשים להחזיק כל סוג של חפץ או ספר דתי, והם מסתכנים במעצר אפילו על תנועת שפתיים של תפילת לחש.

אך בכל מקום אחר בעולם - עם כמה יוצאי דופן חריגים - בני כל הדתות רשאים לבקר במסגדים ובמקומות קדושים לאסלאם. לפיכך, אין שום סיבה שתיאסר כניסתם לשטח אל-חרם א-שריף בירושלים. נוכחותו של יהודי הרוצה להתפלל במקום אינה צריכה להיחשב בשום אופן לפרובוקציה. להיפך, היא צריכה להיות ברכה למוסלמים וסיבה לשמחה עבורם. למשל, כפי שנוצרים ויהודים רשאים להתפלל עם מוסלמים במסגד סולטן אחמד באיסטנבול, עליהם ליהנות מאותה זכות במסגדי הר הבית. אין לכך שום מניעה דתית. מסגדים צריכים להיות מקומות טהורים ממתחים וויכוחים פוליטיים; הם צריכים להיות מקומות שבהם כל אחד זוכר שכולנו נוצרנו שווים בפני האלוהים.

הסתה בהר הבית מובילה לאלימות

למרבה הצער, חרושת שמועות הובילה למהומות ולשפיכות דמים בהר הבית - ובמיוחד, להשלכת אבנים על מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי שלמרגלותיו - וגרמה לנקיטת אמצעי בטחון נחושים. פרובוקציות ומעשי אלימות מסלימים בדרך כלל בחגים הדתיים של היהודים. אין ספק שפסול להשתמש בחגים ואתרים דתיים לצורכי תעמולה ומעשי אלימות. אף אדם שפוי לא יתמוך במילוי מקומות פולחן באבנים ובמטעני נפץ קטנים, כך שהמקומות הקדושים הופכים לקסרקטיני מלחמה. ערכי המוסר של האסלאם אינם יכולים להצדיק בשום מקרה סקילה באבנים של אנשים המתפללים לאל, ובוודאי שלא מגובה בטוח של 20 מטרים. כתוצאה מכך, משטרת ישראל נאלצת להגיב, וכך מתפתחות המהומות.

ממש כפי שישנם פרובוקטורים בין אנשים המשתתפים בהפגנות, ברור שישנם אנשים שהוטעו ואשר רגשותיהם הדתיים נוצלו לרעה. אך ישנם ערוצי תקשורת המשתמשים בתמונות הקונפליקט בצורה המגבירה את ההסתה לשנאת ההמונים נגד היהודים ומנצלת את הרגישויות של המוסלמים, כמעט בנסיון להצדיק את האלימות ובוודאי לשלהב ולהשתמש בהתפרצויות רגשיות למטרות פוליטיות. לפיכך, אחינו המוסלמים צריכים לזהות את התחבולות והפרובוקציות ולעודד אנשים להתייחס למחלוקות בהגיון בריא.

יש להפוך את מתחם אל-אקצה וסביבותיו למקום שבו יחלקו אנשים מכל הדתות את היופי של האסלאם, משוחרר מכל בחישה פוליטית. יש "להסית" את האנשים לאהוב ולשים את מבטחם באלוהים, ולא להיפך. העובדה שהשם אל-אקצה מזוהה עם אלימות וסכסוך היא דבר שהמוסלמים יכולים לשנות. כאשר אחינו הפלשתינאים יסרבו להאזין להסתה ולא ירשו ניצול של הדת שלנו להתכחשות פוליטית, הם יראו כיצד מופחתים אמצעי הבטחון המגבילים אותם בחיי היום-יום. ממש כפי שהגבול בין ברלה-נסאו ההולנדית לבין ברלה-הרטוג הבלגית חוצה בתים ומסעדות, כך יכול גם הגבול בין ישראל לפלשתין להפוך לקו בלתי מורגש כמעט. הסיבה העיקרית שמונעת את החזון הזה היא תרבות השנאה המטופחת על ידי הכרזות פוליטיות מסיתות, מערכת החינוך הכוזבת, והתקשורת המוליכה שולל. גדרות תיל אינן הסיבות לאלימות, אלא התוצאות שלה.

ההיסטוריה של ירושלים ספוגה בנבואה והתגלות. הנסיון למחוק את העבר של המקומות הקדושים מנוגד להגיון ולמצפון ומהווה המשך המלחמה באמצעים אחרים. הנסיונות להכחיש באמצעות תחבולות פוליטיות את 3,000 שנות הקשר האינטימי שבין היהודים לירושלים, שנוסדה על ידי הנביא דוד עליו השלום, אינם הדרך שבה צריך להתנהג מוסלמי שהפנים את ערכי הקוראן.

----

הכותב הוא מעצב דעת קהל ופרשן טלויזיה טורקי, שכתב מעל 300 ספרים ב73- שפות, על נושאים פוליטיים, אמוניים ומדעיים.

http://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-569880

2017-01-11 19:34:32
About this site | הפוך לדף הבית שלך | Add to favorites | RSS Feed
כל החומרים ניתנים להעתקה, להדפסה ולהפצה ע"י הפניה לאתר זה.
(c) All publication rights of the personal photos of Mr. Adnan Oktar that are present in our website and in all other Harun Yahya works belong to Global Publication Ltd. Co. They cannot be used or published without prior consent even if used partially.
© 1994 הרון יחיא. www.harunyahya.com
page_top