תרמית האבולוציה

הורד את הספר

Download (DOC)
Download (PDF)
תגובות

פרקי הספר

< <
21 / total: 23

פרק שמונה עשר
הסוד שמעבר לחומר

התראה!

הפרק שאתם עומדים לקרוא חושף סוד מכריע של חייכם. עליכם לקוראו ביסודיות ובתשומת לב יתרה משום שהוא מתייחס לנושא העשוי לחולל שינויבהסתכלותכם על העולם החיצוני. נושא הפרק איננו רק נקודת מבט שונה, גישה אחרת, או חשיבה פילוסופית מסורתית: זוהי עובדה שכל אחד, בין שהינו מאמין או שאינו מאמין, חייב להודות בה, שכן היא מוכחת גם על־ידי המדע של ימינו.

אותם אנשים המתבוננים בסביבתם בראייה של תבונה ומוסריות, מבינים שכל דבר ביקום – החי והדומם כאחד – בהכרח נברא. על כן, השאלה הופכת להיות "מיהו בוראם של כל הדברים האלו?". ברור שהבריאה שמפגינה את עצמה בכל היבט של היקום איננה יכולה להיות צמיחה טבעית של היקום עצמו. לדוגמה, שום חרק לא יכול היה לברוא את עצמו, כמו גם המערכת הסולארית לא יכולה הייתה להיברא או להתארגן בכוחות עצמה. בדרך זו גם לא ייתכן שהצמחים, בני האדם, החיידקים, תאי הדם האדומים, או הפרפרים, בראו את עצמם. כפי שספר זה מבהיר לכל אורכו, האפשרות שכל אלה נוצרו "באופן מקרי", אינה יכולה לעלות על הדעת.

לכן, אנו מגיעים למסקנה הבאה: כל דבר שאנו רואים, נברא, אולם שום דבר שאנו רואים אינו יכול כשלעצמו להיות "בורא". הבורא נבדל ומתעלה על כל מה שאנו רואים, והינו כוח עליון הסמוי מעינינו, אך קיומו וסגולותיו גלויים בכל דבר שנברא על ידו.

זוהי הנקודה בה אלו שמתכחשים לקיומו של האל מולכים שולל. הם מותנים שלא להאמין בקיום האל, אלא אם כן הם יראו אותו במו-עיניהם, כפויים להסתיר את ממשות הבריאה המוכחת על-פני כל היקום, ומחויבים לטעון שהיקום וכל הדברים החיים שמוכלים בו, לא נבראו. על מנת לעשות זאת, הם נוקטים באמצעי כזב. כפי שהוסבר קודם, תיאורית האבולוציה מהווה דוגמת מפתח לשקריהם ולמאמצי השווא שלהם לתכלית זו.

טעותם היסודית של אותם אלו המתכחשים לאלוהים, משותפת לרבים אחרים שאינם מכחישים למעשה את קיומו, אך אוחזים בתפיסות שגויות לגביו. אנשים אלו, המהווים רוב בחברה, אינם מתכחשים לבריאה, אך מחזיקים באמונות טפלות על אלוהים, ומאמינים לרוב שאלוהים שוכן רק "למעלה בשמיים". הם מדמיינים בלא אומר ובצורה מסולפת שאלוהים נמצא הרחק מעבר לאיזושהי פלנטה רחוקה מאוד ורק מפעם לפעם מתערב בענייני העולם הזה. או שאולי אין הוא מתערב כלל: הוא ברא את היקום ואז הניח אותו לנפשו, כשהוא משאיר אותנו, בני האדם, לקבוע את גורלנו לעצמנו.

ברם, אחרים שמעו על העובדה שאלוהים הינו "בכל מקום", כפי שמובהרת בקוראן, אולם אינם יכולים להבין מה בדיוק פירוש הדבר. בדרך האמונה הטפלה, הם סוברים שאלוהים שרוי בדברים כגון גלי רדיו או גז בלתי מוחשי ובלתי נראה (ללא ספק אלוהים הינו מעבר לכך).

מכל מקום, רעיונות אלו ואחרים שאינם מצליחים להבהיר "היכן" נמצא אלוהים (ולכן אולי מכחישים את קיומו), מבוססים כולם על טעות משותפת: הם נשענים על דעה קדומה חסרת שחר שמובילה אותם להשקפות מוטעות על אלוהים.

מהי דעה קדומה זו? היא נוגעת לקיומו ולטבעו של חומר. רוב האנשים מותנים להניח שהיקום החומרי שאנו רואים אותו הינו כשלעצמו המציאות האמיתית. למרות זאת, המדע המודרני, מנתץ אמונה זו וחושף אמת חשובה מאוד ורבת רושם. בעמודים הבאים, אנו נסביר מציאות נשגבת זו שהקוראן מצביע עליה.

עולם של אותות חשמליים

כל הידע שעומד לרשותנו על העולם מועבר לנו דרך חמשת חושינו. לכן, העולם שאנו מכירים מורכב ממה שעינינו רואות, ידינו ממששות, אפינו מריחים, לשוננו טועמת, ואוזנינו שומעות. לעולם איננו מאמינים שהעולם החיצוני יכול להיות אחר מכפי שחושינו מציגים לנו אותו, מאחר שאנו סומכים על חושים אלו מאז יום היוולדנו.

עם זאת, המחקר המודרני בתחומי מדע רבים ושונים מצביע על הבנה שונה, היוצרת ספק רציני לגבי הדרך בה אנחנו תופסים את העולם "בחוץ" בעזרת חושינו.

הסוד שמעבר לחומר

אפילו ברגע בו אנו חשים באורה ובחומה של אש, פנים המוח שלנו שרוי באפלה גמורה ודרגת החום שלו אינה משתנה לעולם.

הסוד שמעבר לחומר

אלומת אור המגיעה מעצם כלשהו, נופלת על הרשתית בצורה הפוכה. ברשתית הופך הגירוי החזותי לאותות חשמליים שמולכים למרכז הראייה במוח העורפי. מאחר שהמוח מבודד מאור, שום אור אינו יכול לחדור למרכז הראייה. פירושו של דבר הוא שאנו צופים בעולם עצום של אור ועומק בנקודה זעירה המבודדת מאור וששוררת בה אפלה גמורה.

לפי הבנה חדשה זו, נקודת המוצא היא שכל דבר שאנו תופסים כחיצוני איננו אלא תגובה הנוצרת על-ידי אותות חשמליים במוחנו. הצבע האדום של התפוח, המוצקות של העץ – יתר על כן, אמו, אביו, משפחתו של אדם, וכל דבר שברשותו, ביתו, עבודתו, ואפילו דפי ספר זה – כולם מכילים אותות חשמליים גרידא.

בנושא זה, הסביר הביוכימאי שנפטר לא מכבר, פרדריק ווסטר (Vester ), את נקודת המבט המדעית:

"הצהרות של כמה מדענים, הטוענים שאדם הינו דימוי, שכל דבר שנחווה הינו זמני ומטעה, ושהיקום הזה הינו רק צל, נראה שכולן הוכחו על-ידי המדע הנוכחי." 200

לשם הבהרה, הבה נבחן את חמשת החושים שמספקים את כל הידע שיש לנו על העולם.

כיצד אנו רואים, שומעים וטועמים?

פעולת הראייה מתרחשת באופן הדרגתי (פרוגרסיבי). אור (פוטונים) הנע מהעצם כלשהו עובר דרך העדשות שבקדמת העין, בהן התמונה נשברת ומוקרנת הפוך על הרשתית באחורי העין. ברשתית הופך הגירוי החזותי לאותות חשמליים, שבתורם מולכים על-ידי נוירונים לנקודה זעירה במוח העורפי, המוכרת כמרכז הראייה. לאחר סדרת תהליכים, האותות החשמליים במרכז הראייה נתפסים כתמונה. פעולת הראייה מתרחשת למעשה באחורי המוח, בנקודה זעירה זו שהינה מבודדת לחלוטין מאור ושוררת בה אפלה גמורה.

למרות שתהליך זה מובן ברובו, כשאנו טוענים ש"אנו רואים", למעשה אנו תופסים את התוצאה של התהליך בו פולסים המגיעים לעינינו הופכים לאותות חשמליים, ומוסקים במוח. באופן זה, כשאנו אומרים ש"אנו רואים", למעשה אנו צופים באותות חשמליים במוחנו.

כל הדימויים שאנו רואים בחיינו נוצרים במרכז הראייה שלנו שתופס מקום לא גדול יותר מכמה סנטימטרים מעוקבים מנפח המוח. הספר שאתה קורא בו כעת, כמו גם הנוף רחב הידיים שאתה רואה בהביטך אל האופק, שניהם מתרחשים במקום זעיר זה במוח שהינו כאמור מבודד מאור. בתוך הגולגולת שורר חושך מוחלט ; ולמוח עצמו אין שום מגע עם מקור אור.

דוגמה יכולה להמחיש סתירה מעניינת זו. נניח שלפניך ניצב נר בוער. אתה יכול לשבת מעברו ולהתבונן בו באריכות. במשך זמן זה, למוח שלך לעולם אין שום קשר ישיר עם האור המקורי של הנר. גם בשעה שאתה מבחין באור הנר, פנים מוחך הינו חסר אור לחלוטין. כולנו רואים עולם בהיר וססגוני בתוך מוחנו השרוי באפלה גמורה.

ר.ל. גרגורי (Gregory ) מסביר את ההיבט המופלא של ראייה, אליו אנו מתייחסים במידה רבה כמובן מאליו:

"הראייה כל כך מוכרת לנו, עד שנחוצה קפיצה בדמיון כדי להבין שקיימות בעיות שדורשות פתרון. אולם בחן זאת. אנו מקבלים דימויים מסולפים והפוכים בעיניים, ואנו רואים עצמים מוצקים נפרדים בחלל הסובב אותנו. מתוך תבניות ההדמיה שעל הרשתית, אנו תופסים את עולם העצמים, וזה לא פחות מנס." 201

הוא הדין לגבי כל יתר החושים שלנו.

קול, מגע, טעם וריח, כולם מועברים כאותות חשמליים למוח, בו הם נתפסים במרכזים הרלבנטיים.

חוש השמיעה מתנהל באותו אופן. האוזנית באפרכסת האוזן אוספת צלילים ומפנה אותם לאוזן התיכונה ; האוזן התיכונה מעבירה את תנודות הצליל לאוזן הפנימית על-ידי הגברתם ; האוזן הפנימית מתרגמת תנודות אלו לאותות חשמליים ושולחת אותם למוח. כפי שמתרחש עם העין, פעולת השמיעה מתרחשת במרכז השמיעה שבמוח. המוח מבודד מצליל בדיוק כפי שהוא מבודד מאור. לכן, לא משנה עד כמה רועש יכול להיות בחוץ, בתוך המוח שוררת דממה מוחלטת.

הסוד שמעבר לחומר

גירויים המגיעים מעצם כלשהו מומרים לאותות חשמליים ויוצרים אפקט במוח. כשאנו "רואים", אנו למעשה צופים באפקטים של אותם אותות חשמליים במוחנו.

למרות זאת, המוח תופס צלילים בצורה מדויקת ביותר, כך שאוזן אדם בריא שומעת כל דבר ללא שום רעש לוואי או הפרעה אטמוספריים. המוח שלך מבודד מרעש, ועדיין אתה יכול להאזין לסימפוניות של תזמורת, לשמוע את כל הרעשים באולם צפוף, ולקלוט את כל הצלילים בטווח תדרים רחב, מרשרוש העלים ועד לשאון מטוס הסילון. למרות זאת, אם מכשיר רגיש היה מודד את רמת הקול במוחך, הוא היה מראה ששוררת שם דממה מוחלטת.

תפיסת ריחות נוצרת באופן דומה. מולקולות נדיפות, שנפלטות מתמצית וניל או מפרח הוורד, מגיעות לקולטנים שמצויים בשערות העדינות של הרקמה החיצונית (אפיתל) של איבר חוש הריח ונעשות מעורבות בפעולת גומלין שמועברת למוח כאותות חשמליים ונתפסת כריח.

כל דבר שאנו מריחים, בין אם ריחו נעים או מעורר סלידה, הינו רק תפיסת המוח את פעילויות הגומלין של מולקולות נדיפות שהופכות לאותות חשמליים. את ניחוח הבושם, הפרח, כל מזון טעים, הים, או ריחות אחרים שאתה אוהב או שונא, אתה תופס אך ורק במוחך. לעולם אין המולקולות עצמן מגיעות לשם. בדיוק כמו מראה וצליל, הדבר שמגיע למרכזים התחושתיים שלך הינו בפשטות אוסף של אותות חשמליים. במילים אחרות, כל התחושות שהנחת מיום היוולדך כי הן שייכות לעצמים חיצוניים, אינן אלא אותות חשמליים שמפורשים דרך איברי התחושה שלך.

בדומה לכך, בקדמת הלשון קיימים ארבעה סוגים שונים של קולטנים כימיים שיוצרים את טעמי המליחות, המתיקות, החמיצות והמרירות. לאחר סדרת תהליכים כימיים, הופכים קולטני הטעם שלך את הגירויים האלו לאותות חשמליים שמעבירים אותם אל המוח שתופס אותם כטעמים. הטעם שאתה חווה כשאתה אוכל שוקולד או פרי שאהוב עליך הינו פירוש שנתן המוח לאותות החשמליים. לעולם אינך יכול להגיע אל האובייקט החיצוני ; לעולם אינך יכול לראות, להריח או לטעום את השוקולד עצמו. לדוגמה, אם העצבים בין לשונך ומוחך חתוכים, שום אותות חשמליים לא יגיעו למוחך, ואתה תאבד את תחושת הטעם באופן מוחלט.

בנקודה זו, אנו נחשפים לעובדה נוספת: מעולם אינך יכול להיות בטוח שטעם המזון שאתה חווה זהה לטעם שמישהו אחר חווה ; או שתפיסת הקול על-ידך זהה לתפיסת אדם אחר ששומע את אותו קול. באותו קו, החוקר לינקולן ברנט (Barnett ) כתב ש"אף אחד לעולם אינו יכול לדעת האם התחושה של הצבע האדום או של תו מוזיקלי הינה באמת זהה לזו של אדם אחר." 202

תחושת המגע שאנו חווים מתנהלת באותו אופן. כשאנו ממששים עצם, כל המידע שמסייע לנו לזהות אותו מועבר למוח על-ידי עצבים רגישים שעל העור. הרגשת המגע נוצרת במוחנו. בניגוד להיגיון הפשוט, אנו תופסים תחושות של מגע לא בקצות אצבעותינו או על עורנו, אלא במרכז חוש המישוש במוח. כתוצאה של הערכת המוח את הגירויים החשמליים המגיעים אליו מהעור, אנו חווים תחושות שונות הנוגעות לעצמים, כגון קשיות או רכות, חום או קור. מתוך גירויים אלו, אנו שואבים את כל הפרטים שעוזרים לנו לזהות עצם. באשר לעובדה חשובה זו, הבה נבחן את מחשבותיהם של שני פילוסופים ידועים, ב. ראסל (Russell ) ול.ג'.ג'. ויטגנשטיין (Wittgenstein ):

"לדוגמה, השאלה אם לימון באמת קיים או לא וכיצד הוא החל להתקיים אינה יכולה להישאל ולהיבחן. לימון מורכב רק מטעם שנחווה על-ידי הלשון, ריח שמורגש על-ידי האף, צבע וצורה שמוחשים על-ידי העין ; ורק מאפייניו אלו יכולים להיות נושא לבחינה והערכה. המדע לעולם אינו יכול להכיר את העולם הפיזי." 203

אין לנו שום אפשרות להגיע לעולם הפיזי שמחוץ למוחנו. כל העצמים שאנו נמצאים במגע עימם הינם למעשה אוסף של תפיסות כגון ראייה, שמיעה, ומגע. לאורך חיינו, דרך עיבוד המידע במרכזי התחושה שלנו, המוח שלנו אינו פוגש את "המקור" של החומר הקיים מחוצה לנו, כי אם את ההעתקים שנוצרים בתוכו. בנקודה זו, אנו הולכים שולל אחר ההנחה שהעתקים אלו מהווים דוגמאות של חומר ממשי שנמצא מחוצה לנו.

"העולם החיצוני" בתוך מוחנו

הסוד שמעבר לחומר

כל מה שאנו רואים בחיינו נוצר בחלק של מוחנו המכונה "מרכז ראייה", שגודלו רק כמה סנטימטרים מעוקבים. הספר שאתה קורא בו כעת, כמו גם הנוף רחב הידיים שאתה רואה בהביטך אל האופק, שניהם מתרחשים במקום זעיר זה במוח. לכן, איננו רואים את העצמים בגודלם הממשי הקיים בחוץ, אלא בגודל הנתפס על-ידי מוחנו.

על רקע עובדות פיזיקאליות אלו, אנו מגיעים ללא עוררין למסקנה הבאה: כל דבר שאנו רואים, נוגעים, שומעים, ותופסים כ"חומר", "העולם" או "היקום", לאמתו של דבר הינו סדרה של אותות חשמליים המפורשים במוחנו. לעולם איננו יכולים להגיע למקור של החומר שלא בתוך מוחנו. אנו טועמים, שומעים ורואים רק דימוי של העולם החיצוני אשר נוצר במוחנו. בפועל, אדם האוכל תפוח אינו ניצב מול הפרי הממשי, אלא מול תפיסות במוחו. הדבר שאדם רואה כתפוח מורכב למעשה מתפיסות מוחו של האינפורמציה החשמלית המתייחסת לצורה, לטעם, לריח ולמרקם של הפרי. אם העצב האופטי למוח ייקטע לפתע, דימוי הפרי ייעלם בן רגע. כל ניתוק בעצב חוש הריח הנודד מהקולטנים שבאף למוח ישבית את תחושת הריח באופן מוחלט. במילים פשוטות, אותו תפוח איננו אלא פירושם של אותות חשמליים על-ידי המוח.

נבחן גם את תחושת המרחק. החלל הריק בינך ובין דף זה הינו רק תחושה של ריקנות שנוצרת במוחך. עצמים שנראים רחוקים בעיניך, אף הם קיימים במוח. לדוגמה, אדם המביט על הכוכבים בלילה מניח שהם רחוקים מרחק של מיליוני שנות אור, ועם זאת הכוכבים הינם בתוכו, במרכז הראייה שלו. בעודך קורא שורות אלו, למעשה אינך נמצא בחדר כפי שאתה מניח שאתה נמצא ; להיפך, החדר נמצא בתוכך. תפיסת גופך גורמת לך לחשוב שאתה נמצא בתוכו. למרות זאת, גופך, אף הוא, מהווה סט של דימויים שנוצר בתוך מוחך.

אותם דברים חלים על כל התפיסות האחרות. למשל, כשאתה מאמין שהינך שומע את קולה של הטלוויזיה בוקע מן החדר הסמוך, אתה חווה למעשה את אותם צלילים בתוך מוחך. הרעשים שאתה חושב שמגיעים ממרחק של מטרים ממך ושיחה של אנשים שנמצאים ממש לצדך – שניהם נתפסים במרכז השמיעה הנמצא שבמוחך, שגודלו סנטימטרים מעוקבים ספורים בלבד. מחוץ למרכז תחושה זה, אין קיום למושגים כגון ימין, שמאל, לפני או לאחור. כלומר, צליל איננו מגיע אליך מימין, משמאל, או מלמעלה ; אין כל כיוון ממנו צליל מגיע "באמת".

באותו אופן, אף אחד מהריחות שאתה קולט אינו מגיע אליך ממרחק כלשהו. אתה רק מניח שהריחות שנתפסים במרכז חוש הריח שלך שייכים לעצמים שבחוץ. למרות זאת, בדיוק כמו שדימוי הוורד מתקיים במרכז הראייה שלך, כך הריח ממוקם במרכז חוש הריח במוחך. לעולם אין לך מגע ישיר עם המראה או הריח המקוריים של אותו ורד שנמצא מחוץ למוחך.

"העולם החיצוני" עבורנו, הינו רק אוסף של אותות חשמליים שמגיעים למוחנו בו זמנית. מוחנו מעבד אותות אלו, ואנו חיים מבלי להכיר בהנחה המוטעית שלנו שאלו הם גרסאות מקוריות וממשיות של חומר הקיים ב"עולם החיצוני". זוהי הנחה מוטעית משום שבאמצעות החושים, לעולם איננו יכולים להגיע אל חומר עצמו.

window, color garden, הסוד שמעבר לחומר

אנו רואים את הדברים הנמצאים סביבנו בצבעים שונים בתוך החשכה ששוררת במוחנו, בדיוק כפי שגינת נוי זו נראית צבעונית מתוך חלון של חדר חשוך.

המוח מפרש את האותות שאנו מניחים שהינם "חיצוניים" ומייחס להם משמעויות. נבחן לדוגמה את חוש השמיעה. למעשה, המוח שלנו מפרש גלי קול המגיעים לאוזננו והופך אותם לסימפוניות. גם המוזיקה הינה תפיסה הנוצרת על-ידי מוחנו ובתוכו. באותו אופן, כשאנו רואים צבעים, כל מה שמגיע לעינינו הם רק אורכי גל שונים של אור, ומוחנו הוא שהופך אותם לצבעים. "בעולם החיצוני" אין צבעים. התפוח אינו אדום, השמיים אינם כחולים, והעצים אינם ירוקים. הם כמות שהם רק משום שכך אנו תופסים אותם.

 הפגם הקל ביותר ברשתית העין יכול לבדו לגרום לעיוורון צבעים. יש אנשים התופסים כחול כירוק, יש מי שרואים אדום ככחול, ויש אחרים הרואים את כל הצבעים כגוונים שונים של אפור, ועבורם, אין זה כבר משנה האם העצם החיצוני צבעוני או לא.

ההוגה האירי הבולט, ג'ורג' ברקלי (Berkeley ), התייחס אף הוא לנקודה זו:

"ראשית,...אנשים חשבו שצבע, דמות, תנועה, ויתר התכונות הנתפסות, אכן קיימים באמת ללא השכל ; ....אולם, משהוכח שאף לא אחד מהם יכול להתקיים באיזושהי דרך מלבד בנפש או בשכל שתופסים אותם, לא נשארה כל סיבה עוד להניח את קיומו של חומר..." 204

אם לסכם, אנו רואים צבעים לא משום שהעצמים הינם צבעוניים או משום שיש להם קיום חומרי מחוץ לזה שיש להם בתפיסתנו, אלא משום שכל התכונות שאנו מייחסים לעצמים הינם בתוכנו, ולא ב"עולם החיצוני".

מאחר שכך הם פני הדברים, כיצד אנו יכולים לטעון שיש ברשותנו ידע שלם על "העולם החיצוני?"

הידע המוגבל של האנושות

אחת ההשלכות של העובדות שתוארו עד כה היא שלאמתו של דבר, הידע של האדם על העולם החיצוני הינו מוגבל ביותר. ידע זה מוגבל לחמשת חושינו, ואין כל הוכחה שהעולם שנתפס על-ידינו באמצעות אותם חושים אכן זהה לעולם "הממשי". לפיכך, העולם הממשי עשוי אפילו להיות שונה מאוד מכפי שאנו תופסים אותו. ייתכנו ממדים רבים וחשובים וישויות אחרות שאיננו מודעים להם. גם אם אנו מגיעים לקצוות המרוחקים והנידחים ביותר של היקום, הידע שלנו תמיד נשאר מוגבל.

אלוהים כל-יכול, בורא הכול, הוא בעל הידע השלם והמושלם של כל הישויות, שעקב היבראן על-ידו, הן יכולות להחזיק רק בידע שהוא מתיר להן. מציאות זו מוסברת בקוראן באופן הבא:

"אלוהים – אין אלוה מבלעדיו, חי וקיים. תנומה לא תאחז בו ולא שינה. לו כל אשר בשמים וכל אשר בארץ. מי ישתדל בפניו בלא שירשה? הוא ידע את אשר לפניהם ואת אשר מעבר להם, והם לא יוכלו להכיל את מלוא הדעת על אודותיו, כי אם רק את אשר ירצה. כיסאו חובק שמים וארץ, ועל נקלה יגונן עליהם. הוא העליון והנשגב." (קוראן 2:255 )

ממצאי הפיסיקה המודרנית ממחישים שהיקום אינו אלא אוסף של תפיסות. השאלה הבאה הופיעה על הכריכה של כתב העת המדעי האמריקני המפורסם "מדען חדש", שעסק בעובדה זו בגיליון מ-30 בינואר, 1999: "מעבר למציאות: האם היקום הינו באמת שעשועי אינפורמציה וחומר ראשוני כמו חזיון תעתועים?"

new scientist

במאמר המכונה ״היקום הנבוב״, שפורסם במהדורת ה-27 באפריל, 2002, של ״מדען חדש״, נכתבו הדברים הבאים: ״אתה אוחז בירחון. אתה מרגיש שהוא מוצק; נראה שיש לו איזשהו סוג של קיום עצמאי במרחב. אותו דבר חל על העצמים שסביבך - אולי כוס קפה, מחשב. כולם נראים ממשיים וכקיימים היכן שהוא בחוץ. אבל כל אלה הם אשליה. אותם עצמים שנראים כמוצקים ויציבים הינם השלכות גרידא, הנובעות מחיים שמאופיינים בתנועה קלידוסקופית על גבול עולמנו.״

new scientist

"העולם החיצוני" שנוצר באופן מלאכותי

העולם היחיד שאנו מכירים הינו זה שמעוצב, נקלט וזוכה שם לחיוניות – בקצרה, העולם שנוצר וקיים בתוך מוחנו. תפיסות שאנו צופים בהן במוחנו עשויות להגיע לעתים ממקור מלאכותי.

הבה נמחיש זאת בעזרת דוגמה:

הסוד שמעבר לחומר

כתוצאה מגירויים מלאכותיים, עשוי להיווצר בתוך מוחנו עולם פיסי שהינו אמיתי וממשי כמו העולם האמיתי. כתוצאה מגירויים מלאכותיים, אדם עשוי לחשוב שהוא נוהג במכוניתו, בעודו שוהה למעשה בביתו.

תחילה, דמיין שבעזרת אמצעים מלאכותיים, מוחך יכול להמשיך ולהתקיים בנפרד מגופך. כמו כן, הנח שמחשב מסוגל לייצר את כל סוגי האותות החשמליים. הרשה לנו כעת לייצר באופן מלאכותי אותות חשמליים של הנתונים הקשורים לסביבה נתונה – מראותיה, צליליה וניחוחותיה. לבסוף, יהיו לנו חוטים חשמליים המחברים בין מחשב זה ובין מרכזי התחושה במוחך ומעבירים את האותות המוקלטים. בקבלך אותות אלו, מוחך (במילים אחרות, "אתה") יראה ויחווה את הסביבה שהם מייצגים.

מחשב זה יכול גם לשלוח למוחך אותות חשמליים הקשורים לדימוי שלך עצמך. לדוגמה, אם נשלח את התואמים החשמליים של כל החושים כגון, שמיעה, ראייה ומגע, אותם אתה חווה בעודך יושב ליד שולחן כתיבה, אתה תניח שאתה איש עסקים הנמצא במשרדו. העולם המדומה יוסיף להתקיים כל עוד המחשב ימשיך לשלוח גירויים. לעולם לא יתאפשר לך להבין שאינך מורכב משום דבר אחר זולת מוחך. הסיבה לכך היא שכל מה שדרוש כדי ליצור עולם בתוך מוחך הוא זמינות הגירויים למרכזים הרלבנטיים. גירויים אלו (ומכאן, תפיסות) יכולים בהחלט לנבוע ממקור מלאכותי כלשהו.

באותו קו, הפילוסוף הדגול, ברטרנד ראסל (Russell ), כתב:

"באשר לחוש המישוש הפועל כשאנו לוחצים על השולחן באצבעותינו, זוהי הפרעה חשמלית על האלקטרונים והפרוטונים של קצות אצבעותינו, הנוצרת, לפי הפיזיקה המודרנית, באמצעות סמיכות האלקטרונים והפרוטונים שבתוך השולחן. אם אותה הפרעה בקצות אצבעותינו תופיע באיזושהי דרך אחרת, אנו נחווה את אותן תחושות, למרות שלא יהיה מעורב  שום שולחן." 205

אכן קל מאוד לשגות ולהאמין בתפיסות ללא כל תואמים חומריים ממשיים. אנו לעתים קרובות חווים תעתוע שכזה בחלומות, בהם אנו משתתפים באירועים ורואים אנשים, עצמים וסביבות שנתפסים כאמיתיים לחלוטין. אבל כולם מהווים אך ורק תפיסות. אין הבדל בסיסי בין חלומות אלו ובין "העולם האמיתי" ; שניהם מובילים לתפיסות שנחוות במוח.

מיהו "האדם התופס"?

"העולם החיצוני", זה שאנו מאמינים שהננו חיים בו, נוצר ללא ספק בתוך מוחנו. עם זאת, הדבר מעורר שאלה בעלת חשיבות מרכזית. אם כל העצמים הפיזיים שאנו מכירים הינם מיסודם רק תפיסות, מה לגבי מוחנו עצמו? מאחר שמוחנו הינו חלק מהעולם החומרי בדיוק כמו זרועותינו, רגלינו, או כל עצם אחר, גם הוא אמור להיות תפיסה.

דוגמה תסייע להמחיש נקודה זו. הנח שאנו תופסים חלום במוחנו. בחלומנו, יש לנו גוף דמיוני, זרועות ועיניים דמיוניות, ומוח דמיוני. אם במהלך החלום, היינו נשאלים, "היכן אתה רואה?", היינו עונים, "אני רואה במוחי". למרות זאת, אין באמת מוח שניתן לדבר עליו, אלא רק גוף דמיוני, יחד עם מוח דמיוני. הנביא של הדימויים השונים של החלום איננו המוח החולם הדמיוני, אלא ישות שהינה הרחק מעבר לו. מאחר שאין כל הבחנה פיזית בין הסביבה של חלום והסביבה שאנו מכנים אותה כחיים אמיתיים, גם אם נישאל "בחיים האמיתיים" את השאלה "היכן אתה רואה?", יהיה זה באותה מידה חסר משמעות לענות, "במוחי". תחת שני המצבים, הישות שרואה ותופסת איננה המוח, שהינו אחרי הכול רק חתיכת רקמת עצבים.

עד כה, התייחסנו לאופן בו אנו מתבוננים על העתק של העולם החיצוני במוחותינו. המסקנה החשובה היא שלעולם איננו יכולים להכיר את העולם החיצוני כפי שהוא באמת.

עובדה שנייה, באותה רמת חשיבות היא שה"עצמי" במוחנו הצופה בעולם זה אינו יכול להיות המוח עצמו, הדומה למערכת מחשב משולבת: הוא מעבד נתונים המגיעים אליו, מתרגם אותם לדימויים, ומקרין אותם על מסך. עם זאת, מחשב אינו יכול להתבונן על עצמו ; הוא גם אינו מודע לקיום העצמי שלו. בניתוח מוח למטרת איתור מודעות זו, לא יתגלה דבר מלבד מולקולות שומן וחלבון, שקיימות באיברי הגוף האחרים באותה מידה. פירושו של דבר הוא שבתוך הרקמה שאנו מכנים "מוחנו", אין שום דבר שצופה ומפרש את הדימויים, מכונן מודעות, או יוצר את הקיום שאנו מכנים כ"עצמנו".

באשר לתפיסת הדימויים במוח, מתייחס המדען החוקר את תחום התפיסה ר.ל. גרגורי, לטעות שאנשים נוהגים לעשות:

"קיים פיתוי, שעלינו להימנע ממנו, לומר שהעיניים מייצרות תמונות במוח. הטענה לתמונה במוח מצריכה איזשהו סוג של עין פנימית שתוכל לראות אותה – אולם הדבר יצריך עין נוספת לראות את תמונתה...וכך הלאה בחזרה לאחור אין סופית של העיניים והתמונות. זהו אבסורד." 206

בעיה זו מעמידה במבוכה את המטריאליסטים הסבורים ששום דבר אינו ממשי פרט לחומר. מי נמצא מאחורי העין הרואה? מהו הדבר שתופס את מה שהיא רואה, ולאחר מכן מגיב?

קארל פריברם (Pribram ), המדען הנוירו-קוגניטיבי, התמקד בשאלה החשובה של מיהו האובייקט התופס, שאלה הנוגעת הן לעולם המדע והן לפילוסופיה:

"מאז ימי הפילוסופיה היוונית, הציעו פילוסופים ספקולציות אודות ה"שד" שבמכונה, "האיש הקטן שבתוך האיש הקטן", וכיוצא בזה. היכן נמצא ה"אני" – הישות שמשתמשת במוח? מי מבצע את המלאכה הממשית של להכיר ולדעת? או, כפי שהקדוש פרנציסקוס מאסיזי ניסח זאת פעם, "הדבר שאנו מחפשים הוא מה שמחפש." 207

ספר זה שבידיך, החדר בו אתה נמצא – בקצרה, כל הדימויים שלפניך – נתפסים בתוך מוחך. האם המרכיב העשוי אטומים שהינם עיוורים, חרשים וחסרי התודעה הוא שרואה דימויים אלו? מדוע רק חלק קטן מהאטומים רכש סגולה זו? האם פעולות החשיבה, ההבנה, הזכירה, היותנו שבעי רצון, היותנו עצובים, וכל דבר אחר, מורכבים מתגובות כימיות בין מולקולות אטום אלו?

אין היגיון לחפש רצון באטומים. באופן ברור, הישות שרואה, שומעת, ומרגישה הינה ישות על-חומרית, "חיה", שאיננה חומר ואף לא דימוי. ישות זו מקיימת פעולות גומלין עם התפיסות שלפניה באמצעות שימוש בדימוי של גופנו.

ישות זו היא הנשמה.

הישות האינטליגנטית שקוראת שורות אלו איננה אוסף של אטומים ומולקולות ושל התגובות הכימיות ביניהם, כי אם נשמה.

הישות האמיתית המוחלטת

כעת אנו ניצבים ישירות מול שאלה מהותית מאוד: אם העולם שעומד לפנינו מורכב מתפיסות נפשנו, אזי מהו מקורן של תפיסות אלו?

כדי לענות על כך, יש להביא בחשבון שאנו תופסים חומר רק בדמיון שלנו, ולעולם איננו מסוגלים לחוות ישירות את מקבילו החיצוני. מאחר שהחומר הינו למעשה בבחינת תפיסה עבורנו, הוא משהו ש"נבנה". כלומר, הוא חייב היה להיווצר על-ידי כוח אחר – ופירוש הדבר כי הוא בהכרח נברא. יתרה מזאת, בריאה זו חייבת להיות מתמשכת. אילולא כן, תפיסות אלו היו נעלמות במהירות ויורדות לטמיון. באופן דומה, תמונה בטלוויזיה נראית לעין רק כל זמן שהאות ממשיך להיות משודר.

על כן, מי יוצר את נפשנו שצופה בכוכבים, באדמה, בצמחים, באנשים, בגופנו ובכל דבר אחר שאנו רואים?

מובן מאליו שקיים בורא עליון שיצר את היקום החומרי השלם, ושממשיך לקיים ללא הרף את בריאתו. מאחר שבורא זה מציג בריאה כה מפוארת, ברור שהוא בעל כוח ועוצמה אין סופיים. הבורא מתאר עבורנו את עצמו, את היקום ואת תכלית קיומנו דרך הספר שהוא שלח מטה אל הארץ.

הבורא הוא האל, וספרו הוא הקוראן.

עיצבון, הסוד שמעבר לחומר אטומי, הסוד שמעבר לחומר
 

המוח הינו אוסף ענק של תאים המורכבים ממולקולות של חלבון ושומן. הוא נבנה מתאי עצב המכונים נוירונים. בנתח בשר זה אין כוח היכול לצפות בדימויים, ליצור תודעה, או ליצור את הישות שאנו מכנים ״עצמי״. מתוך כך, ניתן להסיק בבירור את קיומה של הנפש.

עובדה היא שהשמיים והאדמה – דהיינו, היקום – אינם קבועים ותמידיים. נוכחותם מתאפשרת רק על-ידי בריאת אלוהים, והם יימחו כשהוא ישים קץ לבריאה זו. הדבר מתגלה בפסוק הבא:

"אלוהים מחזיק בשמים ובארץ לבל יזועו, ואם יזועו, איש לא יחזיק בהם אחריו. שקול דעת הוא וסולח." (קוראן 35:41 )

פסוק זה מתאר כיצד היקום החומרי מכולכל על-ידי כוחו של אלוהים. האל ברא את היקום, האדמה, ההרים, וכל הדברים החיים ושאינם חיים, והוא מקיים את כולם בכל רגע ורגע. אלוהים מפגין את שמו al-Khaliq (הבורא) ביקום חומרי זה. אלוהים הוא al-Khaliq , במילים אחרות, בוראם של כל הדברים, הבורא יש מאין. מכאן שיש יקום חומרי מחוץ למוחנו, המורכב מישויות שנבראו בידי אלוהים. מכל מקום, כמו נס וכביטוי לטבען הנשגב של הבריאה וידיעת-כל שלו, אלוהים מציג בפנינו יקום חומרי זה בדמות של "תעתוע", "צל", או "דימוי". התוצאה של השלמוּת שבבריאתו היא שבני אדם לעולם אינם יכולים להגיע לעולם שנמצא מחוץ למוחותיהם. רק אלוהים מכיר את היקום החומרי האמיתי זה.

פירוש אחר לפסוק שמעל הוא שאלוהים דואג בקביעות לספק דימויים ליקום החומרי אותו אנשים רואים (אלוהים יודע בדרך הטובה ביותר). אם אלוהים לא היה רוצה להראות את דימוי העולם למוחנו, היקום כולו היה חדל להתקיים עבורנו, ולעולם לא היינו יכולים להגיע אליו.

העובדה שלעולם איננו יכולים ליצור קשר ישיר עם היקום החומרי עונה גם על השאלה "היכן אלוהים?", שאלה המעסיקה אנשים רבים מאד. כפי שצוין בתחילה, רבים אינם מסוגלים להבין את עוצמתו של האל, ועל כן מדמיינים אותו נוכח היכן שהוא בשמיים ולא ממש מעורב בענייני העולם הזה (אלוהים הינו בוודאי מעבר לכך). ההיגיון מבוסס על ההנחות שהיקום הינו צירוף של חומר ושהאל מצוי "מחוץ" לעולם חומרי זה. למרות זאת, כפי שלעולם איננו יכולים לגעת ביקום החומרי, כך גם אין לנו ידע שלם על מהותו האמיתית. כל שאנו יודעים הוא שקיים בורא אשר הביא את כל הדברים האלו לידי חיים – במילים אחרות, האל. לצורך הבעת אמת זו, ידענים איסלמים חשובים, כגון אימאם רבאני (Rabbani ), טענו שהקיום המוחלט היחיד הינו אלוהים ; ושכל יתר הדברים, זולתו, הינם ישויות צל.

הסיבה לכך היא שהעולם אותו אנו רואים נמצא באופן מוחלט בתוך מוחנו, ואין שום אפשרות לחוות את מקבילו בעולם החיצוני.

מאחר שאלו הם פני הדברים, יהיה זה משגה לדמות שאלוהים נמצא "מחוץ" ליקום החומרי, אותו לא נוכל להשיג לעולם.

אלוהים ללא ספק נמצא "בכל מקום" ואופף כל. מציאות זו מובהרת בקוראן באופן הבא:

"....כיסאו חובק שמים וארץ, ועל נקלה יגונן עליהם. הוא העליון והנשגב." (קוראן 2:255 )

"הם מפקפקים בכך שיפגשו אי-פעם את ריבונם, ואולם הוא חולש על הכול." (קוראן 41:54 )

העובדה שאלוהים איננו כבול למרחב ושהוא אופף כל, מובעת בפסוק אחר באופן הבא:

"לאלוהים המזרח והמערב, ובכל אשר תפנו, שם פני אלוהים. אלוהים מקיף כל מרחב ויודע." (קוראן 2:115 )

ישויות חומריות אינן יכולות לראות את אלוהים ; אבל אלוהים יכול לראות את החומר. הוא בראו בכל צורותיו. עובדה זו מצוינת בקוראן כך:

"עין לא תשיגנו, אך הוא ישיג כל עין, והוא אנין דעת ומכיר כל דבר לפני ולפנים." (קוראן 6:103 )

דהיינו, איננו יכולים לתפוס את קיומו של אלוהים בעזרת עינינו אולם אלוהים אופף כל אשר בתוכנו ומחוצה לנו, את הראייה ואת מחשבותינו. איננו יכולים להגות אף מילה בלעדי הידע שלו, ואף לא לשאוף אוויר. במהלך חיינו, בעודנו מתבוננים בתפיסות שאנו מניחים כי הינן "העולם החיצוני", הקיום הקרוב לנו ביותר הינו אלוהים עצמו. סודו של הפסוק הבא בקוראן צופן מציאות זו:

"אכן בראנו את האדם, ויודעים אנו את אשר תלחש לו נפשו, יען כי קרובים אנו אליו יותר מווריד הצוואר." (קוראן 50:16 )

כשאדם חושב שגופו מורכב מ"חומר", הוא אינו יכול להבין עובדה חשובה זו. אם הוא מתייחס למוחו כאל העצמי שלו, אזי הדבר שהוא תופסו כ"עולם החיצוני" מתחיל מבחינתו במרחק של כעשרים או שלושים סנטימטר ממנו. אולם כאשר הוא מבין שכל דבר שהוא רואה כחומר איננו אלא תפיסות בתוך מוחו, כל הרעיונות כגון בחוץ או בפנים, רחוק או קרוב, מאבדים משמעות. אלוהים אופף אותו וקרוב אליו באורח אין סופי.

אלוהים מיידע את בני האדם שהוא "קרוב אליהם באורח אין סופי" דרך הפסוק "אם ישאלוך עבדי על אודותיי, הנה קרוב אני..." (קוראן 2:186 ) פסוק אחר נוגע לאותה עובדה: "כבר אמרנו לך כי ריבונך חולש על כל בני האדם..." (קוראן 17:60)

אדם מולך שולל אם הוא סבור שהישות הקרובה אליו ביותר הינה הוא עצמו. האמת היא שאלוהים קרוב אלינו יותר מאשר אנחנו אל עצמנו. הוא מפנה את תשומת לבנו לנקודה זו בפסוק, "מדוע, כאשר (יוצאת נשמתו של הגוסס) ומגיעה אל הגרון, ועיניכם רואות, - ובאותה שעה קרובים אנו אליו מכם, ואולם אתם לא תבחינו..." (קוראן 56:83-85)

״מדוע, כאשר (יוצאת נשמתו של הגו00) ומגיעה אל הגרון, ועיניכם רואות, ־ ובאותה שעה קרובים אנו אליו מכם, ואולם אתם לא תבחינו״ (קוראן 56:83-85)

למרות האמור, אנשים אינם מודעים לעובדה פנומנאלית זו משום שאין הם יכולים לראות אותה דרך עיניהם, כפי שהפסוק מבהיר.

בו בזמן, אין שום אפשרות שאדם – שאין הוא אלא ישות צל, כפי שאימאם רבאני ניסח זאת – יהיה בעל כוח כלשהו באופן עצמאי, נפרד מאלוהים. הפסוק "אף כי אלוהים ברא אתכם ואת מעשה ידיכם" (קוראן 37:96) מבהיר שכל דבר שאנו חווים מתרחש בכפוף לשליטת האל. בקוראן, מציאות זו נקבעת בפסוק "...ולא אתה ידית (חצך) עת ידית, כי אם אלוהים יידה..." (קוראן 8:17 ) שדרכו מודגש כי שום מעשה איננו בלתי תלוי ומנותק מאלוהים. מאחר שאנו בני האדם ישויות צל, איננו יכולים להיות אלה המבצעים פעולה כלשהי בעצמנו. עם זאת, אלוהים נתן לנו, ישויות הצל, את ההרגשה שאנו פועלים בעצמנו, בעוד שבמציאות, אלוהים הוא זה שמבצע את כל הפעולות.

אדם עשוי לסרב להודות במציאות זו ולהמשיך לראות את עצמו כבלתי תלוי באלוהים ; אך אין עמדתו יכולה לשנות כהוא זה את פני הדברים.

כל דבר שברשותך הינו תעתוע מיסודו

מבחינה מדעית והגיונית ברור שאין לנו מגע ישיר עם "העולם החיצוני", אלא רק עם ההעתק שאלוהים מציג בפני נפשנו ללא הפסק. אף על פי כן, אנשים ממאנים לחשוב כך ולקבל זאת.

אם תבחן סוגיה זו בכנות ואומץ, תוכל להבין במהרה שביתך, הרהיטים שבתוכו, מכוניתך, משרדך, תכשיטיך, חשבון הבנק שלך, המלתחה, בן או בת הזוג שלך, ילדיך, עמיתיך – ולמעשה, כל דבר שברשותך – שוכן ברוחך. כל דבר סביבך שאתה רואה, שומע, או מריח – בקצרה, תופס בעזרת חמשת חושיך – הינו חלק מ"העתק מדויק של העולם", כולל קולו של הזמר האהוב עליך, קשיות הכיסא שאתה יושב עליו, בושם שריחו אהוב עליך, השמש שמחממת אותך, צבעיו היפים של פרח, ציפור מעופפת שחלפה על פני חלונך, סירת מנוע מהירה ששטה במהירות על המים, גינתך המשגשגת, המחשב שמשמש אותך בעבודתך, מערכת הקול "הי-פי" בעלת הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם...

זאת המציאות, משום שהעולם נברא רק כדי לבחון את האדם. לאורך כל חיינו המוגבלים, אנו עומדים למבחן עם תפיסות שלעולם איננו יכולים להגיע אל מוצאן המקורי, ושמוצגות במכוון כמעניינות וכמושכות. עובדה זו מוזכרת בקוראן:

"האנשים משתבחים באהבת הדברים הנחשקים: נשים ובנים ומצבורי זהב וכסף, וסוסים אצילים ומקנה ויבול. כל זה תענוג חולף הוא של חיי העולם הזה, וטוב מכל לשוב אל אלוהים." (קוראן 3:14)

הסוד שמעבר לחומר, עושר
 

Some people accept that when they touch a bus, they feel the cold metal in their brains. On the other hand, they do not accept that the feeling of pain at the moment the bus hits them forms in the brain. However, a person will feel the same pain if he sees himself falling under a bus in his dream.

רוב האנשים מרחיקים מעצמם את הדת על רקע הפיתוי של צבירת רכוש והון, אגירת זהב וכסף, תכשיטים, חשבונות בנק, כרטיסי אשראי, בגדי מעצבים, מודלים חדישים של מכוניות – בקיצור, כל צורות השפע שמצויות ברשותם או שהם שואפים אליהן. הם מתרכזים רק בעולם הזה ושוכחים את העולם הבא. הם מולכים שולל על-ידי החזות הנאה והמפתה של העולם, וזונחים את התפילה, את מתן הצדקה לעניים ואת עבודת האל, שיעניקו להם שגשוג בעולם הבא. הם נותנים תירוצים באומרם, "יש לי דברים לעשות", "יש לי שאיפות", "יש לי התחייבויות", "אין לי מספיק זמן", "יש לי מטלות לסיים", "אעשה אותם בעתיד". הם מקדישים את כל חייהם להשגת הצלחות בעולם הזה גרידא. הפסוק, "מכירים הם רק את חיי העולם הזה הנגלים לעין ואינם נותנים דעתם לעולם הבא." (קוראן 30:7 ), מתאר תפיסה מוטעית זו.

המציאות הנדונה בפרק זה חשובה עד מאוד הואיל והיא הופכת את כל התאוות ואת כל הגבולות לחסרי-משמעות. אימות עובדה זו מבהיר שכל דבר שאנשים עמלים להשיג, עושרם המצטבר בחמדנותם, הילדים שהם מתפארים בהם, בן-הזוג שהם מחשיבים כדמות הקרובה להם ביותר, חבריהם היקרים ביותר, גופם, המעמד הנישא שהם אוחזים בו, בתי הספר שהם רשומים אליהם, החגים שהם חוגגים – כל אלה אינם אלא צללים בלבד. על כן, כל המאמצים שהם משקיעים והזמן שהם מבזבזים מתבררים כחסרי תועלת.

יש אנשים שללא יודעין שמים את עצמם ללעג בשעה שהם מתרברבים על עושרם ורכושם, או על היכטות, המסוקים, המפעלים, הנכסים, הנחלות והאדמות שבבעלותם, כאילו אפשר שיהיה להם אי פעם מגע ישיר עם הנכסים המקוריים שלהם. אותם בעלי אמצעים המפליגים בראוותנות ביכטות שלהם, מתרברבים במכוניותיהם ורומזים ללא הרף על עושרם, מאמינים שדרגתם גבוהה יותר מכל אחד אחר. באיזה מצב הם ימצאו את עצמם, אם אך יבינו יום אחד שהם אינם מתפארים אלא על דימויים הקיימים רק במוחם?

לעיתים קרובות, אנשים מדמים את עצמם בחלומותיהם לבעלי בתים מפוארים, מכוניות מהירות, תכשיטים יקרים, צרורות של שטרות כסף וטונות של זהב וכסף. בחלומותיהם, הם נהנים ממעמד גבוה, בעלות על מפעלים שבהם אלפי עובדים, אחיזה בכוח שליטה על אלפי אנשים והתהדרות במלבושים מעוררי התפעלות. אולם כפי שהתפארות על שליטה בנכסים בחלום שמה לעתים קרובות את האדם המפנטז ללעג, כך הוא נלעג באותה מידה בעולם הזה על התרברבותו בדימויים שהוא מתייחס אליהם. אחרי הכול, הן מה שהוא מדמה בחלומותיו והן מה שהוא מתייחס אליו בעולם הזה, שניהם אינם אלא דימויים המתקיימים רק במוחו.

באותו אופן, כשאנשים קולטים את המציאות, הדרך בה הם מגיבים לאירועי החיים שהם חווים צריכה להמיט עליהם חרפה. אותם אנשים שנלחמים בפראות זה בזה, מרמים, נותנים שוחד, מבצעים הונאות, משקרים, אוחזים בחמדנות בכספם, גורמים עוולות לאחרים, מקללים ומכים, מתאווים לכהונה ולמעמד גבוה, מקנאים ומנסים להתרברב, מרוממים את עצמם מעל כולם – כולם יחוו בושה וכלימה בהבינם שביצעו את כל אותם מעשים במסגרת של אשליה ותו לא.

היות שאלוהים ברא את היקום כולו והראה אותו לכל בן אנוש באופן אישי, בעליו המוחלט של כל נכסי העולם הינו אלוהים לבדו.

עובדה זו מוצגת בקוראן בפסוק הבא:

"לאלוהים כל אשר בשמים ובארץ, ואלוהים חולש על הכול." (קוראן 4:126 )

יהיה זה אווילי ביותר שאדם יזנח את הדת לטובת תאוות שלעולם לא יוכל לגעת במושאיהן המקוריים, וכך ייאבד את חיי הנצח.

בנקודה זו חשוב להבין שהאמת שאנו עוסקים בה, אין פירושה שכל הנכסים, העושר, הילדים, בני הזוג, המעמד והתפקיד שאדם נהנה מהם ונכסף אליהם יימחקו בעתיד, ולכן הינם חסרי משמעות. האמת קובעת שלאנשים אין מגע ישיר עם אף אחד מנכסיהם. אלו רק תפיסות שהם מתבוננים בהן מתוך מוחותיהם, והן מורכבות מדימויים שאלוהים מציג כדי לבחון אותם. כפי שניתן לראות, יש הבדל רציני בין שתי ההנחות.

למרות שאדם עשוי למאן להכיר בעובדה זו באופן מיידי, ויעדיף להשלות את עצמו בהניחו שכל נכסיו קיימים באמת, הרי בסופו של דבר הוא חייב למות. כשהוא יושב לחיים בעולם הבא, הכול יהיה ברור ו"...והנה מיטיב ראות אתה." (קוראן 50:22 ).. באותו יום, הוא יוכל לקלוט כל דבר ביתר בהירות. מכל מקום, אם הוא בזבז את חייו ברדיפה אחר שאיפות מדומות, הוא ימצא את עצמו מייחל לכך שמעולם לא היה חי את חייו, ואומר, "וחבל כי לא מתי לעד. לא הועיל לי כל רכושי, ואבדה סמכותי. " (קוראן 69:27-29 ) לעומתו, אדם חכם צריך לנסות להבין את המציאות הכבירה של היקום כאן בעולם הזה, כל עוד זמנו בידו. אחרת, הוא יבזבז את כל חייו ברדיפה אחר חלומות ויעמוד מול עונש מצער בסופם. מצבם הסופי של אותם אנשים הרודפים אחר אשליות (או חזיונות-שווא) בעולם הזה ושוכחים את אלוהים, בוראנו, מוסבר בקוראן באופן הבא:

"הכופרים, מעשיהם כחזון תעתועים במרחבי מדבר ; הצמא חושב כי מים הוא, ואולם בבואו אליו, לא ימצא מאומה. ימצא את אלוהים לידו, אשר יפרע לו את חשבון מעלליו במלואו. אלוהים מהיר חשבון." (קוראן 24:39)

פגמים בחשיבה ההגיונית של המטריאליסטים

למן ההתחלה, הראה פרק זה בבירור כי בניגוד לטענת המטריאליסטים, חומר איננו מוחלט כי אם צל שאלוהים יצר יש מאין, ושלעולם לא נוכל להגיע אל מקורו. באופן דוגמאטי ביותר, מטריאליסטים מסרבים להכיר במציאות ברורה זו שגודעת את בסיס הפילוסופיה שלהם, ומציגים טענות נגד נטולות יסוד כדי להפריכה.

ג'ורג' פוליצר (Politzer ), למשל, מרקסיסט קנאי ואחד החסידים הבולטים ביותר של המאה ה-20 בפילוסופיה המטריאליסטית, הציג את "דוגמת האוטובוס" כראיה החשובה ביותר שמוכיחה שיש ביכולתנו להגיע למקור של חומר. לפי פוליצר, אפילו פילוסופים אידיאליסטים נמלטים כשהם רואים אוטובוס שעומד לדרוס אותם, והדבר מוכיח שהם ניצבים מול ממשות החומר. 208

סמואל ג'ונסון (Johnson ), מטריאליסט מפורסם נוסף, ניסה "להוכיח" שהוא יכול ליצור מגע ישיר עם מהות החומר באמצעות בעיטה באבן. 209

דוגמה דומה הוצגה על-ידי פרידריך אנגלס, מדריכו הרוחני של פוליצר יחד עם מרקס, מייסד המטריאליזם הדיאלקטי. הוא כתב ש"אם העוגות שאנו אוכלים היו אכן תפיסות גרידא, הן לא היו משביעות את הרעב שלנו." 210

בספרים של מטריאליסטים מפורסמים כגון מרקס, אנגלס, לנין ואחרים, מוצגות דוגמאות דומות המנוסחות בצורה נמהרת כגון, "אתה מבין את קיומו של חומר כשאתה חוטף סטירה בפרצוף".

ההבנה המשובשת שמולידה דוגמאות מסוג זה עולה מתוך הפירוש הצר של המטריאליסטים את ההסבר "איננו יכולים לגעת במקור של חומר", כאילו הוא מערב את חוש הראייה לבדו. הם סוברים שהתפיסה מוגבלת לראייה, ושנגיעה פיזית יכולה להביא אותנו באופן ישיר למהות של חומר. אוטובוס הדורס אדם גורם לאנשים לומר, "ראה, הוא פגע בו! לכן, הוא התעמת עם המקור". אין הם מבינים שכל התפיסות הנחוות במהלך התאונה – מתכת קשה, עוצמת ההתנגשות, כאב – נוצרות למעשה במוח.

דוגמה: חלומות

אין זה משנה איזה מחמשת החושים ישמש לנו כנקודת מוצא, עובדה היא שלעולם לא נוכל למעשה להגיע למקור של העולם החיצוני שקיים מחוצה לנו. ראיה חשובה לכך היא האופן בו אנו מדמיינים את קיומם של דברים שלמעשה אינם קיימים אלא בחלומותינו. בחלומות, אנו יכולים לחוות אירועים מציאותיים מאוד. אנו עשויים ליפול ממדרגות ולשבור רגל, לעבור תאונת דרכים קשה, להיתקע תחת אוטובוס או לאכול ארוחה דשנה ולחוש שובע. אנו חווים בחלומותינו גם אירועים הדומים לאירועי היום יום, באותה דרגת שכנוע, ואשר מעוררים בנו את אותם תחושות ורגשות.

אדם החולם כי נפגע על-ידי אוטובוס, עשוי לפקוח את עיניו בבית-חולים – עדיין בחלומו – ולקלוט שהוא נכה. אולם כל זה יישאר בגדר חלום. כמו כן, הוא עשוי לחלום על מותו בתאונת דרכים, על מלאכי מוות שמשיבים את נשמתו לבורא, ועל התחלת חייו בעולם הבא.

הדימויים, הצלילים, תחושת המתכת הקשה, כאב, אור, צבעים – כל הרגשות הקשורים לאירוע שחווה בחלומו – נתפסים בחדות רבה. הם נראים טבעיים בדיוק כמו מקביליהם בחיים הממשיים. העוגה שהוא אוכל בחלומו משביעה אותו, למרות שהיא איננה אלא תפיסה חושית, משום שהרגשת שובע גם היא הינה תפיסה בלבד, ובאותו רגע, האדם שוכב הרי במיטתו. הרי אין באמת מדרגות, לא תנועת מכוניות, אוטובוסים או עוגה, משום שהחולם חווה תפיסות חושיות ורגשות אשר אינם קיימים בעולם החיצוני. העובדה שחלומותינו מספקים לנו חלומות ללא תואמים פיזיים חיצוניים, מוכיחה בבירור שלעולם איננו יכולים להכיר באמת את מהותו של העולם שבחוץ. אנו יכולים ללמוד על טיבו האמיתי של עולם זה רק מתוך ההתגלות של אלוהים כל יכול שבראו.

אנשים המאמינים בפילוסופיה המטריאליסטית, ובמיוחד המרקסיסטים, מגיבים בתרעומת כשמיידעים אותם על מציאות זו. הם מצטטים דוגמאות מתוך הרעיונות השטחיים והנבערים של מרקס, אנגלס, או לנין, ומציגים הצהרות רגשיות.

עם זאת, עליהם להבין שהם יכולים להציג באותה מידה הצהרות אלו בחלום. הם עשויים לחלום על קריאת "הקפיטל", על השתתפות באסיפות, ואפילו לחוש כאב בעת הסתבכות בקרב אגרופים. הם חושבים בחלומם שהם רואים וחווים את המציאות המוחלטת, בדיוק כפי שהם מניחים שכל דבר שהם רואים בערותם הינו אמיתי לגמרי. אך עליהם לדעת שכל דבר שהם חווים – בין אם בחלום או בחיי היום יום – מורכב מתפיסות בלבד שאל מקורן ה"אמיתי" לא יוכלו להגיע לעולם.

דוגמה: מערכת עצבים משותפת

הבה נבחן את דוגמת תאונת הדרכים של פוליצר: אם עצביו החבולים של הקורבן המולכים מחמשת חושיו אל מוחו היו מחוברים באופן מקביל לאלו של אדם אחר – לעצביו של פוליצר לדוגמה – אזי ברגע שהאוטובוס פגע באדם, פוליצר, היושב בביתו באותו זמן, היה מרגיש גם הוא את הפגיעה. פוליצר היה חווה את כל התחושות שנחוו על-ידי האדם שעובר את התאונה, בדיוק כפי שאותו שיר בוקע משני רמקולים שונים המחוברים לאותו רשמקול. פוליצר ישמע את בלימת האוטובוס, יחוש את פגיעתו בגופו, יחזה במראות של הזרוע השבורה והדם הניתז, יסבול מכאב השברים, יחווה את הכניסה לחדר הניתוחים ואת קשיות תחבושת הגבס, כמו גם את חולשת זרועו המחלימה.

כמו פוליצר, גם כל אחד אחר היה חווה את התאונה מתחילתה ועד סופה לו היה מחובר לעצבי האדם שנפגע. אם האדם המעורב בתאונה היה שוקע בתרדמת, כך היה קורה לכל אחד שמחובר אליו. יתר על כן, אם כל התפיסות החושיות הקשורות לתאונת הדרכים היו מוקלטות בעזרת מכשיר כלשהו ומשודרות שוב ושוב למישהו, אותו אדם היה חווה את האוטובוס דורס אותו שוב ושוב.

אך מי משני האוטובוסים האלו שפגעו באותם אנשים הינו אמיתי? על שאלה זו אין לפילוסופים המטריאליסטים כל תשובה עקבית. התשובה הנכונה היא שכולם חווים את תאונת הדרכים, על כל פרטיה, כל אחד במוחו.

אותו עיקרון מוּחל על יתר דוגמאותינו. אם העצבים התחושתיים של אנגלס, שחווה את תחושת השובע בבטנו לאחר אכילת עוגה, היו מחוברים למוחו של אדם אחר, אותו אדם היה גם הוא חווה שובע לאחר שאנגלס סיים את העוגה. אם עצביו של המטריאליסט ג'ונסון, שהרגיש כאב ברגלו לאחר שבעט באבן בחזקה, היו מחוברים לאדם שני, אותו אדם היה חווה את עצמו בועט באותה אבן וחש את אותו כאב.

אם כן, איזו עוגה או אבן היא האמיתית? שוב, הפילוסופיה המטריאליסטית אינה מסוגלת לספק תשובה עקבית. התשובה העקבית והנכונה היא שאנגלס והאדם השני אכלו שניהם את העוגה וחשים שובע במוחם ; הן ג'ונסון והאדם השני חוו בצורה מלאה את הבעיטה באבן – שוב, במוחם.

העולם בחלומות

הסוד שמעבר לחומר, בחלומות

אתה יכול בחלום "לגעת בידיך ולראות בעיניך", אולם במציאות, אין לך לא יד ולא עין, ואף לא קיים שום דבר בחוץ שניתן לגעת בו או לראותו. לא קיימת מציאות חומרית שגורמת לדברים האלה להתרחש, פרט למוחך. אתה פשוט מולך שולל. מהו הדבר שמבדיל בין החיים הממשיים לבין החלומות? בסופו של דבר, שתי צורות חיים אלו מתקיימות בתוך המוח. אם אנחנו מסוגלים לחיות בקלות בעולם בלתי ממשי במהלך חלומותינו, הדבר יכול להיות נכון באותה מידה לגבי העולם שאנו חיים בו. כשאנחנו מקיצים מחלום, אין סיבה הגיונית שלא לחשוב שאנחנו נכנסים לחלום ארוך יותר, אותו אנו מכנים "חיים אמיתיים". הסיבה לכך שאנו רואים את חלומותינו כדמיון ואת העולם כממשי, איננה אלא תוצר של הרגלים ודעות קדומות. עמדה זו מציעה את הסברה שאנחנו עשויים בהחלט להקיץ מהחיים שעל האדמה, אותם לדעתנו אנחנו חיים ברגע זה, בדיוק כפי שאנחנו מקיצים מחלום.

הבה נבחן את הדוגמה הקודמת ונבצע החלפה: נחבר את עצביו של האדם שנפגע על-ידי אוטובוס למוחו של פוליצר, ואת עצביו של פוליצר היושב בביתו, למוחו של קורבן התאונה. במקרה זה, פוליצר יחשוב שאוטובוס פגע בו, אולם האדם שנפגע למעשה על-ידי האוטובוס, לא יחוש לעולם את הפגיעה ויחשוב שהוא יושב בביתו של פוליצר. ניתן להחיל את אותו הגיון על הדוגמאות המערבות את העוגה והאבן.

כל הנאמר מוכיח עד כמה המטריאליזם הינו דוגמאטי. הפילוסופיה שלו מבוססת על ההנחה שלא קיים דבר זולת חומר. למרות זאת, עובדה היא שלעולם אין אדם יכול לחוות מגע ישיר כלשהו עם חומר. על כן, אין הצדקה בטענה שכל דבר מורכב מחומר. היקום שאנו יוצרים עימו קשר הינו היקום שאנו תופסים במוחנו. הפילוסוף הבריטי המפורסם, "דיויד הום" (Hume ), ביטא את מחשבותיו בנוגע לנקודה זו:

"ככל שזה נוגע אלי, כשאני נכנס בצורה האישית ביותר לתוך מה שאני מכנה "עצמי", אני תמיד מועד לתוך תפיסה מסוימת זו או אחרת, של חום או קור, אור או צל, אהבה או שנאה, כאב או הנאה. לעולם אינני מסוגל לתפוס את עצמי בשום רגע ללא תפיסה חושית, ולעולם אינני מצליח להתבונן על דבר מה אלא רק על תפיסה." 211

 לעולם איננו יכולים לפסוע אל מחוץ לתפיסות אלו ולפגוש חומר כפי שהוא "באמת", לכן יהיה זה אווילי לגמרי לבנות פילוסופיה כלשהי בנוגע לחומר ולהתייחס אליו כאל ישות מוחלטת שאנו מסוגלים לחוות ישירות. המטריאליזם כתיאוריה הינו נטול יסוד מן ההתחלה.

יצירת התפיסות במוח איננה פילוסופיה, אלא עובדה מדעית

מטריאליסטים טוענים שהדבר שהצגנו כאן הינו השקפה פילוסופית. אולם העובדה המדעית הברורה היא שאין אנו יכולים לפעול באופן הדדי עם העולם החומרי ה"חיצוני", אלא רק עם העולם שבמוחנו. אין זו שאלה של פילוסופיה. כל בתי הספר לרפואה מלמדים בפרוטרוט כיצד דימויים ורגשות נוצרים במוח. עובדות שהוכחו על-ידי המדע של המאה ה-20 בכלל, ועל-ידי הפיזיקה בפרט, מראות שלעולם איננו יכולים להגיע אל מקורות החומר הפיזי, ושבמובן מסוים, כל אחד צופה ב"מסך" שבמוחו.

כל אדם שמאמין במדע, בין אם הוא אתיאיסט, בודהיסט, או בעל כל אמונה אחרת, חייב לקבל עובדה זו. אפילו המטריאליסט שמתכחש לקיום האל, אינו יכול להתכחש למציאות מדעית. העובדה שקרל מרקס, פרידריך אנגלס, ג'ורג' פוליצר, ואחרים מעולם לא השכילו להבין אמיתה ברורה ופשוטה שכזו, הינה מתמיהה, למרות שרמת הבנתם המדעית הייתה פרימיטיבית ובלתי מספקת. המדע והטכנולוגיה המתקדמים של ימינו מקילים על הבנת עובדה מפורשת זו. עם זאת, המטריאליסטים קופאים על שמריהם עקב פחדם להבין עובדה זו, ולו באופן חלקי, היות שהיא מפריכה במלואה את הפילוסופיה שלהם.

דאגתם הגדולה של המטריאליסטים

למשך זמן מה, חוגי המטריאליסטים הטורקים לא הגיבו במחאה רצינית נוכח הנושא שנבחן בספר זה – דהיינו, שחומר נתפס במוח. הדבר נטע בנו את הרושם שלא הבהרנו את הנקודה במידה מספקת, ושנחוץ הסבר נוסף. עם זאת, במהרה, התברר שהמטריאליסטים אכן חוו דאגה באשר לאהדה שהנושא זכה לה, ויתר על כן, העניין אף עורר בהם חרדה גדולה.

לאחר זמן מה, החלו המטריאליסטים לפרסם את דאגתם ואת בהלתם בכתבי העת, בוועידות ובקבוצות הדיון שהם ניהלו. הדיון הסוער והאבוד שלהם רימז על כך שהם סבלו משבר אינטלקטואלי חמור. התמוטטות תיאורית האבולוציה – שהינה הבסיס לפילוסופיה המדעית כביכול שלהם – כבר גרמה לזעזוע גדול. עתה הם חוו זעזוע רציני אף יותר, עם ההבנה שהם מאבדים את אמונתם בעליונותו המוחלטת של החומר, אשר שימש עבורם אבן יסוד עיקרית אפילו יותר מהדארוויניזם. הם הכריזו שסוגיה זו מטילה עליהם איום עצום שעלול למוטט את המארג התרבותי שלהם.

רנאן פקונלו (Pekunlu ), איש אקדמיה הכותב מאמרים בכתב העת "Bilim ve Utopya " (מדע ואוטופיה) שמוקדש להגנת המטריאליזם, ביטא באופן גלוי לב ביותר את החרדה ואת הבהלה שפשטו בחוגי המטריאליסטים. הן במאמריו בכתב עת זה והן בקבוצות הדיון שניהל, פקונלו הציג את ספרנו "תרמית האבולוציה" כאיום העיקרי. הדבר שהטריד את פקונלו אפילו יותר מהפרקים המפריכים את הדארוויניזם היה החלק שהינך קורא כעת. פקונלו התריע בקוראיו שלא להיגרר אחר הטפת האידיאליזם ולהמשיך לדבוק באמונתם במטריאליזם. כסימוכין, הוא השתמש בולדימיר א. לנין, מנהיגה של המהפכה הקומוניסטית העקובה מדם של רוסיה. בייעצו לכולם לקרוא את ספרו בן מאת השנים של לנין "Materialism and Empirio-Criticism ", פקונלו רק חזר על העצה של לנין "לא להרהר על סוגיה זו, אחרת תאבד את דרך המטריאליזם ותיגרר על-ידי הדת". במאמר שפורסם בכתב-העת שהוזכר, פקונלו ציטט את השורות הבאות מתוך ספרו של לנין:

"מרגע שאתה מתכחש למציאות האובייקטיבית שסופקה לנו, אתה כבר איבדת את כל הנשק כנגד פידאיזם [הסתמכות על אמונה בלבד], מאחר שהחלקת לתוך אגנוסטיציזם או סובייקטיביזם – וזה כל מה שנחוץ לפידאיזם. אצבע אחת שנלכדת ברשת, והציפור כבר אבודה. ותומכי ה- Machism [פילוסופיה פוזיטיביסטית מודרנית], כולם נופלים ברשת של אידיאליזם, כלומר, בפידאיזם מדולל ועדין ; הם נלכדים ברשת מרגע שהם רואים "תחושה" לא כדימוי של העולם החיצוני, אלא כ"אלמנט" מיוחד. זו תחושה של אף אחד, מוחו של אף אחד, נפשו של אף אחד, רצונו של אף אחד."212

מילים אלה מוכיחות בבירור שלנין ראה את הדברים כמעוררי דאגה וביקש לסלקם, הן מתודעתו והן מתודעת "חברי המפלגה". הדבר מטריד, באופן דומה, גם את המטריאליסטים בני זמננו. פקונלו ומטריאליסטים אחרים שרויים במצוקה גדולה יותר משום שהם יודעים שעובדה ברורה זו מקבלת כעת תמיכה מדעית באופן הרבה יותר משכנע בהשוואה למאה הקודמת. לראשונה, הנושא מוסבר באופן שבאמת אין להפריכו.

אף על פי כן, מדענים מטריאליסטים רבים נוקטים בעמדה שטחית כנגד העובדה שאף אחד אינו יכול לגעת בחומר כשלעצמו. הנושא המסוקר בפרק זה הינו אחד הנושאים החשובים והמרתקים ביותר שאדם עשוי לפגוש אי פעם. אין זה סביר שמדענים אלו התמודדו עם נושא ברמת חשיבות כה מכרעת קודם לכן, אולם תגובותיהם והעמדה שהם נוקטים בה בנאומיהם ומאמריהם עדיין מלמדת עד כמה הבנתם הינה רדודה ושטחית.

כמה מתגובות המטריאליסטים מוכיחות שדבקותם העיוורת במטריאליזם פוגמת בדרך כלשהי בהיגיון שלהם, ומרחיקה אותם מהבנת הנושא. לדוגמה, אלדין סנל (Senel ) – בדומה לרנאן פקונולו, הינו איש אקדמיה הכותב מאמרים לכתב העת "מדע ואוטופיה" – אמר, "שיכחו מקריסת הדארוויניזם, האיום האמיתי הינו נושא זה", והציג דרישות המרמזות "הוכיחו את מה שאתם טוענים", כשחש שהפילוסופיה שלו עצמו הינה חסרת בסיס. מעניין שמחבר זה כותב שורות המלמדות שהוא בעצמו אינו מסוגל לתפוס את העובדה אותה הוא רואה כמאיימת.

לדוגמה, באחד המאמרים בהם דן סנל בנושא זה באופן מיוחד, הוא מקבל את העובדה שהמוח תופס את העולם החיצוני כדימוי. אך לאחר מכן, הוא ממשיך וטוען שדימויים נחלקים לשתי קטגוריות: דימויים חסרי תואמים פיזיים ובעלי תואמים פיזיים ; כך שלטענתו אנו יכולים למעשה להגיע לתואמים הפיזיים של דימויים הנוגעים לעולם החיצוני. כתמיכה לטענה זו, הוא כותב, "אינני יודע האם לדימויים שבמוחי יש תואמים בעולם החיצוני או לא, אולם אותו דבר נכון כשאני מדבר בטלפון. כשאני מדבר בטלפון, אינני יכול לראות את האדם שאני מדבר עימו, אולם אני יכול לאמת שיחה זו מאוחר יותר, כשאני פוגש אותו פנים אל פנים." 213

כוונתו בכך היא שאם אנו חווים ספק לגבי תפיסותינו החושיות, אנו יכולים להתבונן במקורותיהן ולבחון את מציאותן. אף על פי כן, זוהי תפיסה מוטעית בבירור מאחר שאין לנו שום אפשרות להגיע אל החומר עצמו. לעולם אין אנו יכולים לצאת אל מחוץ למוחנו ולגעת במה ש"בחוץ". האם לקול שבטלפון יש תואם אובייקטיבי או לא? אנו יכולים לאמת זאת לכאורה על-ידי פגישה עם האדם עימו שוחחנו, אולם גם אימות זה נחווה למעשה בתוך מוחנו!

באופן מעשי, כותבים אלה אלו עשויים גם לחוות את אותם אירועים בחלומותיהם. לדוגמה, סנל עשוי לחלום שהוא שוחח בטלפון, ולאחר מכן לאמת שיחה זו בחלומו מול האדם עימו שוחח. או שפקונולו עשוי לחוש בחלום שהוא מתעמת עם איום רציני ולייעץ לאחרים לקרוא את כתביו של לנין מהמאה הקודמת. אולם אין זה משנה מה הם עושים, המטריאליסטים אינם יכולים לעולם להכחיש שהאירועים שהם חווים והאנשים שהם משוחחים עימם אינם אלא תפיסות חושיות עבורם. מי, אם כך, יכול לאמת את תואמי הדימויים שבמוח? ישויות הצל שבני אדם מתבוננים בהן במרכזי הראייה שלהם? אין למטריאליסטים כל אפשרות למצוא מקור "חיצוני" כלשהו שיכול לאשר אינפורמציה מחוץ למוח. אם מישהו מודה שכל התפיסות נוצרות במוח, אך עדיין מניח שאדם יכול לפסוע "החוצה" מעולם התפיסות ולאמת אותן בעזרת העולם החיצוני ה"אמיתי", ניתן להסיק שיכולת ההבחנה והסקת המסקנות שלו הינה מוגבלת ולקויה.

לעומת זאת, כל אדם בעל הבנה והיגיון נורמאלים יכול בנקל לתפוס את העובדות המתייחסות לנושא זה. בנוגע לכל מה שנאמר כאן, כל אדם בלתי משוחד יבין שאין זה אפשרי ליצור קשר ישיר עם העולם החיצוני בעזרת החושים שעומדים לרשותנו. נראה שהדבקות העיוורת במטריאליזם היא שמעוותת את יכולת החשיבה וההיגיון של בני אדם. מטריאליסטים בני זמננו מציגים ליקויים לוגיים חמורים בדומה למוריהם הרוחניים שניסו "להוכיח" שהם מסוגלים להגיע למקור החומר דרך בעיטה באבנים או אכילת עוגה.

אין זו סיטואציה מתמיהה. חוסר היכולת להבין – דהיינו, לפרש את העולם ואת האירועים כיאות ובאמינות – מהווה מאפיין המשותף לכל חסרי האמונה. בקוראן, אלוהים מציין במיוחד שהם "...כי הם עם אשר לא ישכיל להבין." (קוראן 5:58 )

המטריאליסטים נפלו למלכודת הגדולה ביותר בהיסטוריה

אווירת הפאניקה שפשטה בחוגי המטריאליסטים בטורקיה, ממנה הצגנו רק דוגמאות ספורות, מלמדת שהם עומדים בפני תבוסה גמורה. המדע המודרני מוכיח שאיננו יכולים להגיע אל מקור החומר, והוא מציג מסקנה זו באופן ישיר, ברור ותקיף. מטריאליסטים נוכחים לדעת שהעולם החומרי, אשר עליו הם ביססו את כל הפילוסופיה שלהם, שוכן מעבר לגבול אותו לא יוכלו לחצות לעולם. לנוכח עובדה זו, אין ביכולתם לעשות דבר. החשיבה המטריאליסטית הייתה קיימת לאורך כל ההיסטוריה האנושית. המטריאליסטים, שחשו ביטחון בעצמם ובפילוסופיה שלהם, החלו למרוד כנגד אלוהים שברא אותם. הם טענו שהחומר הינו נצחי ולכן לא ייתכן שהיה לו בורא. בעודם מתכחשים ביהירותם לאלוהים, הם מצאו מפלט בחומר לבדו, באמונה שהם יכולים ליצור עימו מגע ישיר. ובהיותם כה בטוחים בפילוסופיה זו, הם התפתו להאמין שלא קיימים שום טיעונים שיוכלו אי פעם להפריכה. זו הסיבה לכך שעובדות הכתובות בספר הנוכחי בנוגע לטבעו האמיתי של חומר כה הפתיעו אותם. הדברים שאנחנו מציגים כאן כורתים את הבסיס עצמו של הפילוסופיה המטריאליסטית ואינם מותירים מקום לדיון נוסף. החומר, עליו ביססו המטריאליסטים את כל מחשבותיהם, חייהם והכחשותיהם היהירות, נמחה לפתע. שום בן אנוש לא ראה מעולם חומר כפי שהוא "באמת", ולכן שום פילוסופיה אינה יכולה להתבסס עליו.

אחת מסגולות אלוהים היא לזמום מזימות כנגד הכופרים. הדבר מובע בפסוק ; "...הם חרשו מזימה, ואף אלוהים חרש מזימה, ואלוהים הוא הטוב שבזוממים." (קוראן 8:30 )

matter, illusion, הסוד שמעבר לחומר

אדם שמביט מחלון על הנוף, אינו רואה למעשה תמונה שנמצאת מחוצה לו, אלא את התמונה שנמנית עם הנוף שבמוחו.

brain, matter, הסוד שמעבר לחומר

אור המגיע לעין אדם מומר לאותות חשמליים על-ידי תאי העין ומולך למרכז הראייה באחורי המוח. "תודעה" בתוך מוחנו מקבלת את האותות החשמליים שנכנסים למוח ותופסת אותם כנוף.

1. אור
2. אות חשמלי
3. מראה הנוף שמורכב מאותות חשמליים

אלוהים טמן למטריאליסטים מלכודת בגרמו להם להניח כי חומר הינו מציאות מוחלטת, ובעשותו כן, השפילם באופן שטרם נראה כדוגמתו. מטריאליסטים האמינו שכל נכסיהם, מעמדם, דרגתם, החברה שהם משתייכים אליה, העולם כולו, הינם מוחלטים. יתרה מזאת. בהסתמכם על אמונות אלו, הם פיתחו יהירות כנגד אלוהים. בהתנשאות זו, הם מרדו כנגדו וחיזקו את חוסר אמונתם. הם נהגו כך, נשענים על שכנוע מלא במוחלטות של החומר. עם זאת, הבנתם כה לקתה בחסר עד כי לא הצליחו לקלוט שאלוהים מכתר אותם מכל הכיוונים. אלוהים הכריז על המצב שהכופרים מובלים אליו כתוצאה מכסילותם:

"האם חושבים הם להערים (על אלוהים)? הכופרים – עליהם יערימו!" (קוראן 52:42 )

קרוב לוודאי שמדובר בתבוסה האינטלקטואלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. בעוד שיהירותם של המטריאליסטים הלכה וגדלה, הם נפלו בפח וספגו מפלה חמורה במלחמתם נגד אלוהים. הפסוק "כך גרמנו לנכבדים בכל עיר להיות חוטאיה, למען יחרשו בה מזימות. ואולם לא יחרשו כי אם נגד עצמם, ולא יחושו" (קוראן 6:123 ) מיידע עד כמה אנשים אלו שמתמרדים כנגד בוראנו אינם מודעים, ומה יהיה סופם. עובדה זו מובעת גם בפסוק נוסף:

"הם מבקשים להוליך שולל את אלוהים ואת המאמינים, ואולם רק את עצמם יוליכו שולל ולא יחושו." (קוראן 2:9 )

בעודם מנסים לזמום מזימות, הכופרים אינם מבינים את העובדה החשובה שכל דבר שהם חווים, נחווה למעשה במוחם, וכל המזימות שהם ממציאים נוצרים רק במוחם, בדיוק כמו כל פעולה אחרת שהם מבצעים. בערותם גרמה להם לשכוח שהם נמצאים לבד עם אלוהים, ומכאן, לכודים בתוך תכניותיהם הערמומיות.

כמו אותם כופרים מימים עברו, כך גם קטני האמונה של ימינו עומדים מול מציאות שתערער את הבסיס של מזימותיהם. בפסוק "...כי תחבולת השטן היא כושלת." (קוראן 4:76), אלוהים ציין שמזימות אלו נדונות להסתיים בכישלון ביום בו יזממו, והעניק את הבשורות הטובות למאמינים בפסוק "....אם תעמדו בעוז רוח ותהיה בכם יראה, לא תזיק לכם תחבולתם כמלוא נימה." (קוראן 3:120)

בפסוק אחר אלוהים מציין: "הכופרים, מעשיהם כחזון תעתועים במרחבי מדבר ; הצמא חושב כי מים הוא, ואולם בבואו אליו, לא ימצא מאומה..." (קוראן 24:39 ) גם המטריאליסטים מציעים חזיון שווא למרדנים ; וכשהם מבקשים מחסה במטריאליזם, הם נאלצים לגלות שהפילוסופיה שלהם איננה אלא תרמית. אלוהים הטעה אותם עם חזיון שווא זה, והוליך אותם שולל לתפיסת החומר כקיום מוחלט. כל אותם פרופסורים מפורסמים, אסטרונומים, ביולוגים, רופאים וכל האחרים, ללא קשר למעמדם ולדרגתם, הוטעו והושפלו, משום שבחרו בחומר כאלוהיהם. בהניחם שהחומר, שבמהותו אינם יכולים לגעת לעולם, מהווה קיום מוחלט, הם כוננו את הפילוסופיה והאידיאולוגיה שלהם על גבו ואימצו דיון "אינטלקטואלי" כביכול. הם האמינו שהינם חכמים דיים כדי לטעון לאמת של הקיום, וחמור מכך, לפרש את אלוהים בעזרת האינטליגנציה המוגבלת שלהם. אלוהים הסביר את מצבם בפסוק הבא:

"הם חרשו מזימה, ואלוהים חרש אף הוא מזימה, ואלוהים הוא הטוב שבזוממים." (קוראן 3:54 )

אדם עשוי להתחמק ממזימה כזו או אחרת בעולם ; אולם התכנית של אלוהים כנגד הכופרים הינה כה ברורה ותקיפה עד כי אין שום דרך להינצל ממנה. אין זה משנה מה יעשו או למי יפנו, הם לעולם לא יוכלו למצוא מסייע אחר זולת אלוהים. כפי שאלוהים יידע בקוראן, "...ולא ימצאו להם מגן או מושיע זולת אלוהים." (קוראן 4:173 ) המטריאליסטים מעולם לא ציפו ליפול למלכודת שכזו. עם כל האמצעים של המאה ה-21 שעומדים לרשותם, הם האמינו שיוכלו לדבוק בהכחשתם בעיקשות ולגרור אחרים לכפירה. הלך נפש מתמיד זה של כופרים וסופם מתואר בקוראן באופן הבא:

"כך חרשו מזימות וגם אנו חרשנו מזימות אשר לא שיערון. ראה מה היה סוף מזימותיהם: השמדנו אותם ואת בני עמם עד אחד." (קוראן 27:50-51 )

ניתן לפרש את העובדה שנקובה בפסוקים גם באופן הבא: עתה נאמר למטריאליסטים שכל דבר שנמצא ברשותם, הינו למעשה בתוך מוחם, ולכן, כל דבר שברשותם הופך לחסר ערך. בראותם שנכסיהם, מפעליהם, הזהב, הכסף, הילדים, בני הזוג, חבריהם, מעמדם ודרגתם, ואפילו גופם – כל אותם דברים שהם האמינו במוחלטותם – נשמטים מידיהם, בא עליהם הקץ. הם מתייצבים פנים אל פנים מול העובדה שאלוהים, ולא החומר, הינו הקיום המוחלט היחיד.

ההכרה באמת זו הינה ללא ספק הדבר הגרוע ביותר עבור המטריאליסטים. פרידתם מהחומר בו שמו את מבטחם וניתוקו מעבר לגבול בלתי חדיר, כמוהו לדבריהם כ"מוות לפני המוות" בעולם זה.

 הדבר משאיר אותם לבדם עם אלוהים. דרך הפסוק, "הנח לי לטפל במי שבראתיו יחידי." (קוראן 74:11 ), אלוהים מפנה את תשומת לבנו לעובדה שלאמתו של דבר, כל בן אנוש הינו לבד בנוכחות האל. עובדה יוצאת דופן זו חוזרת בפסוקים רבים אחרים:

" – הנה באתם אלינו, כל אחד יחידי, כדרך שבראנו אתכם לראשונה, והשארתם מאחורי גווכם את כל אשר הענקנו לכם..." (קוראן 6:94 )

"ביום תחיית המתים יבואו כולם אליו אחד אחד." (קוראן 19:95 )

הפסוקים ניתנים לפירוש גם באופן הבא: כל אותם אנשים שרואים בחומר את אלוהיהם, הגיעו מאלוהים ושבו אליו. הם נכנעו בפני האל, בין אם רצו בכך או לאו. כעת, הם ממתינים ליום הדין, כשכל אחד מהם ייקרא לתת דין וחשבון, ולא משנה עד כמה הם ממאנים להבין זאת.

חשיבות הנושא

הבנה נכונה של הסוד שמאחורי החומר, המוסברת בפרק זה, הינה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. הרים, צמחים, פרחים, אנשים, ימים – בקצרה, כל דבר שאנו רואים וכל דבר שאלוהים יידע אותנו דרך הקוראן לגבי קיומו ואודות בריאתו יש מאין, אכן נברא וקיים. למרות זאת, אנשים אינם יכולים לראות, לחוש או לשמוע את טבעם האמיתי של ישויות אלו באמצעות אברי החישה שלהם. הם רואים וחשים רק את ההעתקים שלהם שמופיעים במוחם. זוהי עובדה מדעית הנלמדת בכל בתי הספר לרפואה. אותו דבר חל על הספר שאתה קורא בו ברגע זה ; אינך יכול לראות או לגעת בטבעו האמיתי. האור המגיע מהספר המקורי מתורגם באמצעות כמה תאים בעיניך לאותות חשמליים, שמולכים לאחר מכן למרכז הראייה באחורי מוחך. זה המקום בו נוצרת חזות הספר. במילים אחרות, אינך קורא ספר שנמצא לנגד עיניך באמצעות עיניך ; למעשה, ספר זה נוצר במרכז החזותי באחורי מוחך. הספר שאתה קורא ברגע זה הינו "העתק של הספר" בתוך מוחך. הספר המקורי נצפה על-ידי אלוהים.

מכל מקום, יש לזכור שהעובדה שהחומר הינו אשליה שנוצרת במוחנו איננה "פוסלת" את החומר, אלא מספקת לנו אינפורמציה על טבעו האמיתי: קרי, העובדה ששום אדם אינו יכול לקיים קשר ישיר למקורו. יתרה מזאת. החומר שבחוץ נצפה לא רק על ידינו, אלא גם על-ידי ישויות אחרות. גם מלאכי אלוהים הוסמכו לשמש כצופים העדים לעולם הזה:

"כאשר ייפגשו השניים ויישבו מימין ומשמאל, הגה לא ישמיע, בלא שיעמוד המשגיח הכן לצדו" (קוראן 50:17-18 )

חשוב ביותר הוא שאלוהים רואה כל דבר. הוא ברא את העולם הזה על כל פרטיו והוא רואה אותו בכל מצביו. כפי שהוא מיידע אותנו בקוראן:

"...היו יראים את אלוהים, ודעו כי אלוהים מבחין באשר תעשו." (קוראן 2:233)

"אמור, די בריבוני עד ביני וביניכם. הוא מכיר ומבחין במעשי ברואיו לפני ולפנים." (קוראן 17:96 )

אין לשכוח שאלוהים שומר את כל הרישומים של כל דבר בספר המכונה "לוח שמור" (Lawh Mahfuz). גם אם איננו רואים את כל הדברים, הם נמצאים בלוח השמור. בפסוקים הבאים אלוהים מראה שהוא שומר את הרישום של כל דבר ב״אם הספרים״ המכונה לוח שמור:

״הוא אצלנו באם הספרים, עליון ומלא חוכמה.״ (קוראן 43:4)

״...יש עימנו ספר אשר הכול רשום בו למשמרת.״ (קוראן 50:4)

״אין דבר כמום בשמים ובארץ אשר לא נרשם בספר ברור״ (קוראן 27:75)

סיכום

הנושא שהובהר עד כה הינו אחד מהאמיתות החשובות ביותר שתזדמן לקרוא אי פעם במשך חייך. ההוכחה שכל דבר שאנו רואים ומתייחסים אליו כ״עולם החומרי״ מתקיים למעשה במוחנו, ושלעולם איננו יכולים לחוות באופן ישיר את מקורות החומר הקיים בחוץ, חשובה להבנת קיום האל ובריאתו ולהבנה שהוא הקיום המוחלט היחיד.

אדם שיבין זאת, יוכל גם להבין שהעולם איננו סוג המקום שרוב האנשים מניחים שהוא. אין הוא מקום מוחלט בעל קיום חיצוני, כפי שסבורים אותם אלו המשוטטים ללא מטרה ברחובות, נקלעים לתגרות במסבאות, מתרברבים בבתי קפה מפוארים, מתפארים ברכושם או מקדישים את חייהם למען מטרות נבובות. העולם הינו דימוי אותו אנו רואים בתוך מוחנו, ובמקורו לעולם איננו יכולים לגעת. כל האנשים האלה מתבוננים בתפיסות חושיות אלו במוחם, אם כי אינם ערים לכך.

רעיון חשוב זה חותר תחת הפילוסופיה המטריאליסטית שמתכחשת לקיומו של אלוהים. זוהי הסיבה לכך שמטריאליסטים כמו מארקס, אנגלס, ולנין, נתפסו בבהלה, נמלאו תרעומת, והזהירו את חסידיהם ״לא להרהר״ ברעיון זה כשהוא יובא לידיעתם. אנשים אלו כה נחשלים מבחינה רוחנית שאפילו אינם מסוגלים לקלוט את העובדה שתפיסות נוצרות בתוך המוח. בהניחם שהדבר שהם מתבוננים בו במוחם הינו ״העולם החיצוני״, אין הם מסוגלים לקלוט הוכחה ברורה לאמת ההפוכה.

חוסר המודעות הינה הפועל היוצא של היעדר התבונה, אותו אלוהים הקנה לכופרים. כפי שכתוב בקוראן, הכופרים, "...לב להם ולא יבינו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. לבהמות נדמו, והם תועים אף יותר. הללו לא יעלו דבר בדעתם." (קוראן 7:179 ).

תוכל לחקור את הדברים לעומק בעזרת כוח המחשבה האישי שלך. מקד את תשומת לבך, והרהר כיצד אתה רואה את הגופים סביבך וחש את מגעם. חשוב בקפידה, ותוכל לחוש שהישות שחושבת וקוראת ספר זה ברגע זה הינה רק נפש, המתבוננת על תפיסות המכונות ״חומר״ שמוצגות על גבי מסך פנימי. כל אחד שתופס זאת מצליח לחצות את תחום העולם החומרי שמתעתע בחלק עיקרי של האנושות, ולהגיע לתחום של הקיום האותנטי.

מציאות זו הוסקה על-ידי מספר תיאיסטים (מאמינים באל) או פילוסופים לאורך ההיסטוריה. למרות שההשקפה הרווחת של ה- Wahdatul Wujood, כלומר, האמונה באחדות וזהות בין הבורא לברואיו סוטה מהאמת עקב אי הבנה של מציאות זו ופסילת הקיום של כל הבריאה, ישנם אנשי רוח חשובים כגון אימאם רבאני, שהציעו את אמת המידה הנכונה בנושא זה. לפי אימאם רבאני, כל הישויות הינן ״ישויות צל״ ביחס לאל. אנשי רוח איסלמיים כמו אימאם רבאני, מוהידין איבן עראבי (Arabi), ומבלאנה קאמי (Cami), יורדים לעומקה של עובדה זו מתוך רמזים בקוראן ובעזרת שימוש בהיגיון. כמה פילוסופים מערביים כגון ג׳ורג׳ ברקלי(Berkeley), הצליחו לתפוס את אותה מציאות בכוח ההיגיון. אימאם רבאני כתב ב״אותיות״ (Mektubat) שכל היקום החומרי הינו ״אילוזיה והנחה (תפיסה)״ ושהקיום המוחלט היחיד הינו אלוהים:

"אלוהים...החומר של הישויות האלו שהוא ברא, איננו אלא אפסות...הוא ברא את הכול בסְפֶרָה של חושים ואילוזיות...הקיום של היקום הינו בסְפֶרָה של חושים ואילוזיות, והוא איננו חומרי...בפועל, אין שום דבר בחוץ זולת הקיום המהולל (שהוא אלוהים)." 214

עם זאת, רק אנשים מעטים יחסית לאורך ההיסטוריה כולה השכילו להבין עובדה זו. משכילים חשובים כגון אימאם רבאני, כתבו שייתכן שהצגת אמת זו בפני ההמונים עשויה להסב אי נוחות, ושרוב האנשים לא יהיו מסוגלים לתפוס זאת. מכל מקום, בעידן שאנו חיים בו, עובדה זו כבר הוכחה באופן אמפירי באמצעות גוף ראיות שמוצג על-ידי המדע. לראשונה, העובדה שחומר איננו מוחלט ושהידע שלנו אודותיו הינו מוגבל באופן קיצוני, מתוארת בצורה מוחשית, ברורה ומפורשת.

מסיבה זו, המאה ה-21 תהווה נקודת מפנה בה יוכלו אנשים להבין את המציאויות האלוהיות ויובלו בהמוניהם לאלוהים, הקיום המוחלט היחיד. במאה ה-21, ישולחו האמונות המטריאליסטיות של המאה ה-19 אל ערימת האשפה של ההיסטוריה ; הקיום והבריאה של אלוהים ייקלטו ; עובדות כגון נצחיות והיעדר גבולות יובנו בצורה טובה יותר. האנושות תשתחרר מכבלי ההסוואות, התרמיות והדעות הקדומות בנות מאות השנים שכיתרו אותנו. לשום ישות צל כבר אין יותר אפשרות לסכל את המסלול מחויב המציאות הזה.

 

ביבליוגרפיה

200 Frederick Vester, Denken, Lernen, Vergessen, vga, 1978, p.6
201 R.L.Gregory, Eye and Brain: The Psychology of Seeing, Oxford University Press Inc. New York, 1990, p.9
202 Lincoln Barnett, The Universe and Dr.Einstein, William Sloane Associate, New York, 1948, p.20
203 Orhan Hancerlioglu, Dusunce Tarihi (The History of Thought), Istanbul: Remzi Bookstore, 6.ed., September 1995, p.447
204 V.I.Lenin, Materialism and Empirio-criticism, Progress Publishers, Moscow, 1970, p.14
205 Bertrand Russell, ABC of Relativity, George Allen and Unwin, London, 1964, pp.161-162
206 R.L.Gregory, Eye and Brain: The Psychology of Seeing, Oxford University Press Inc. New York, 1990, p.9
207 Ken Wilber, Holographic Paradigm and Other Paradoxes, p.20
208 George Politzer, Principes Fondamentaux de Philosophie, Editions Sociales, Paris 1954, p.53
209 Orhan Hancerlioglu, Dusunce Tarihi (The History of Thought), Istanbul: Remzi Bookstore, 6.ed., September 1995, p.261
210 George Politzer, Principes Fondamentaux de Philosophie, Editions Sociales, Paris 1954, p.65
211 Paul Davies, Tanrı ve Yeni Fizik, (God and The New Physics), translated by Murat Temelli, Im Publishing, Istanbul 1995, pp.180-181
212 Rennan Pekunlu, "Aldatmacanin Evrimsizligi", (Non-Evolution of Deceit), Bilim ve Utopya, December 1998 (V.I.Lenin, Materialism and Empirio-criticism, Progress Publishers, Moscow, 1970, pp.334-335)
213 Alaettin Senel, "Evrim Aldatmacasi mi?, Devrin Aldatmacasi mi?", (Evolution Deceit or Deceit of the Epoch?), Bilim ve Utopya, December 1998
214 Imam Rabbani Hz. Mektuplari (Letters of Rabbani), Vol.II, 357, Letter, p.163
21 / total 23
You can read Harun Yahya's book תרמית האבולוציה online, share it on social networks such as Facebook and Twitter, download it to your computer, use it in your homework and theses, and publish, copy or reproduce it on your own web sites or blogs without paying any copyright fee, so long as you acknowledge this site as the reference.
About this site | הפוך לדף הבית שלך | Add to favorites | RSS Feed
כל החומרים ניתנים להעתקה, להדפסה ולהפצה ע"י הפניה לאתר זה.
(c) All publication rights of the personal photos of Mr. Adnan Oktar that are present in our website and in all other Harun Yahya works belong to Global Publication Ltd. Co. They cannot be used or published without prior consent even if used partially.
© 1994 הרון יחיא. www.harunyahya.com
page_top